17/10/2018

פרשת ויגש

הפרשה הקודמת מסתיימת רגע לפני עזיבת האחים את מצרים, עצירתם והאשמתם בגניבת גביע של כסף ומציאתו בחפציו של בנימין, בן הזקונים של יעקב והיחיד שנותר לו מרחל.

כאן נפתחת פרשתנו במילים “ויגש אליו יהודה…”, אשר ערב בפני אביו לביטחונו ולחזרתו של בנימין, ונשאלת השאלה מדוע בחרה התורה דווקא להשתמש במילה “ויגש” ולא “ויקרב”, או “ויפנה”, וכיוב’.

הזוהר מסביר כי שרש המילה “ויגש” הוא נ.ג.ש ובכך ללמדנו על התנגשות גדולה – התנגשות בין שני עולמות. יהודה, שמזרעו ייצא דוד המלך, מסמל את ספירת מלכות, את העולם שלנו, שתכליתו הגשמת הצרכים, הדחפים ורצונות הגוף שלנו. יוסף מסמל את ספירת יסוד, שאוספת את כל השפע האלוהי ומעבירה אותו לספירת מלכות. המלכות היא זו שקובעת כמה שפע אלוהי יכנס לחיים שלנו. אף אחד מלבדנו לא יכול לקבוע כמה אור יכנס לחיינו, שכן אין כפיה ברוחניות, וההתנגשות כאן היא למעשה בין שני דחפים הפוכים – הדחף להתחבר עם הבורא למול הדחף של הגוף לשרוד.

כשאנו מרגישים תקיעות בחיינו זהו סימן להתעסקות במילוי הדחפים והצרכים הגשמיים שלנו בלבד, ובכך אנו נמצאים למעשה בניתוק מספירת יסוד ומהשפע האלוהי, שהדרך היחידה להתחבר אליו מחדש הוא ליצור את הנס בחיינו. “נס” מלשון לנוס, לנוס מהטבע שלנו, מהדרך שבה אנו רגילים לפעול כל חיינו. לנוס מתחושת הקורבנות, הפחד והכעס בחיינו למדרגה גבוהה יותר. להתעלות מעל הטבע שלנו ולמצוא דרך אחרת שתביא לשינוי.

כך גם פעל יהודה. הוא עומד בפני יוסף והיה מוכן להקריב את עצמו, להתעלות מעבר לאינסטינקט ההישרדות שלו עבור זולתו – עבור יעקב אביו ועבור בנימין. יהודה מדבר מעמקי ליבו ומתוך תמימות ודאגה, וכשהוא נמצא באמונה שלמה כי זו הדרך הוא מצליח להעביר את המסר הזה הלאה. זהו, מלמד הזוהר, סוד האמונה, שהיא החיבור בין עולמות העליונים הרוחניים לעולם הגשמי, שאז “ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו”. ברגע שאנחנו מביאים את הנס, אז ספירת יסוד לא יכולה להתאפק עוד וניסים ונפלאות קורים לנו והשפע מהעולמות העליונים זורם אלינו בעוצמה.

זו תכלית בריאתנו – להיות בוראים, ליצור ניסים ולהפוך את החושך לאור ואת המר למתוק. ללכת כנגד הזרם והטבע שלנו ולעורר שינוי בחיינו ובחיי הסובבים אותנו בדרך לא שגרתית, בדרך אלטרואיסטית שמלאה, מטבע הדברים, מכשולים והתנגשויות, אך היא זו שתשחרר אותנו מגיהנום חיי היום יום לגן עדן עלי אדמות.