על פרשת בראשית ואפילו על המילה בראשית עצמה נכתבו מספר כרכים הן בזוהר והן בתיקוני הזוהר, ללמדנו על חשיבות הפרשה והסודות הרבים הטמונים בה. ואולם, התובנה הבסיסית שהפרשה באה ללמדנו היא ההבדל בין עולם האשליה, הנתפס ע”י חמשת החושים שלנו, לבין עולם האמת (המציאות שנתפסת בחושים שלנו בעולם האשליה היא רמז, צל של התרחשות משמעותית יותר בעולם האמת) המצוי בעולמות העליונים. המשמעות הקונקרטית של תובנה זו היא שאל לנו להתייחס למה שהעיניים שלנו רואות והאוזניים שומעות.
בקריאה ראשונית ישנם עניינים רבים בפרשה שמעוררים תמיהות רבות. הפרשה נפתחת בתיאור בריאת העולם ומספרת כי ביום הראשון “בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר… וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה..”. ואולם, בהמשך מסופר על בריאת המאורות ביום הרביעי כדי “לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה”. אם כך, כיצד מסופר על יום ולילה שנבראו ביום הראשון אם הצליחו להבדיל ביניהם רק בעזרת המאורות שנבראו ביום הרביעי? סתירה נוספת מצויה בבריאת היום השלישי – “דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע” ו-“עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ”. ואולם, בפרק ב’ ולאחר שהסתיים כבר סיפור הבריאה נאמר “… וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה”.
ישנה שאלה פילוסופית, שעשויה לעזור לנו לפתור את התמיהות הנ”ל, ולפיה אם נפל עץ ביער ואף אחד לא היה שם, האם הוא השמיע קול? דיון ארוך בשאלה (בעולם המדע – פיסיקה מודרנית) מוביל לבסוף לתשובה שהעץ לא השמיע קול. באותה מידה כך היא בריאת העולם. כלומר, עד שלא היה מי שיכול לזהות ולקרוא בשם לבריאה, הרי שהדברים כאילו כלל אינם קיימים, לא דומם, צומח או חי וגם מימד הזמן לא התקיים. לפיכך, צריך היה אלוהים לברוא את האדם ולתת לו תפקיד של נתינת שמות. כלומר, אנחנו מחליטים מה קורה במציאות שלנו, הכל בידינו, ומכאן שהמציאות היא תמיד סובייקטיבית.
בסיפור אדם וחווה ועץ הדעת החטא הגדול היה כשאדם אומר לאלוהים “… הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל”. אדם מאשים כאן את הבורא במקום לקחת אחריות על עצמו, וברגע שאנו מאשימים את הזולת, או את הבורא, הכחשנו למעשה את תכליתנו בחיים – היותנו בוראים. באותו רגע הפסקנו להיות בצלם אלוהים והעברנו את האחריות לכאב ולסבל לזולת. כך גם בסיפור עם קין והבל, ששם נאמר “וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו”. גם כאן בא הכתוב ללמדנו שאל לנו לתלות את אושרנו באישורו של הזולת, שאז שוב איננו בוראים אלא ממנים את האחר כאחראי לשמחתנו.
עכשיו, ב”בראשית”, יש לנו את ההזדמנות להתחיל שנה חדשה מחדש תוך הגשמת תכליתנו להיות בוראים – הבמאים, העורכים וגם המבקרים של “הסרט” של חיינו.
שנה טובה.
לשמיעת לימוד מעמיק יותר של פרשה זו ושל פרשות אחרות היכנסו לאוניברסיטה של חיים קבלה
תשפ”א 2020
זוהר על בראשית – תש”פ 2019 – מתקדם
חלק א’