17/10/2018

פרשת מקץ

בפרשה שעברה דיברנו על כך שברגע שיוסף מושלך אל הבור ע”י אחיו מתחיל בו שינוי פנימי שמעלה אותו למדרגת צדיק, ושסוד הצלחתו טמון בהכרה שטוב ורע לא יכולים לדור בו זמנית בכפיפה אחת. אי אפשר מחד לחשוק בטוב ומאידך לקוות כי לאחר יהיה רע. בקשת הרע מבטלת כל רצון אחר שלנו לטוב כלפי עצמנו. פרשת “מקץ” היא המשך ישיר לדברים הללו והיא עוסקת בהבאת הקץ ל”חושך” בחיינו.

כאשר יוסף פותר את חלום שר המשקים הוא מבקש ממנו שלא ישכח אותו לכשפרעה יוציאו מן הבור. אלא שבאותו רגע יוסף תולה את הצלחתו בשר המשקים ובפועל שם לו “אלוהים אחרים על פניו”, וזה מה שעורר אצל שר המשקים, כך הזוהר, שכחה (אותיות חשכה) גדולה שהסתיימה רק לאחר שנתיים. התלותיות שיוסף הביא על עצמו גרמה לניתוק שלו מן האור, מהבורא. כלומר, יש מקום לשיתוף ולעבודת צוות אך לא לתלותיות ושימת יהבנו בידי הזולת. בתום אותן שנתיים תיקן יוסף את הפגם שגרם לשכחה ומיד “וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור”. “ויריצוהו” מלשון “לרצות”, שלאחר שנים של סבל הנה מגיעה לה ההזדמנות שאמורה לרצות אותו ולכפר על הסבל שעבר. ואכן, יוסף פותר לפרעה את חלום פרעה ובאחת מתמנה כאחראי להתמודדות עם שנות הרעב הקרבות.

מטרתו של כל אדם, כמי שנברא בצלם, היא להשיג את הכוח לחבר את העולם הגשמי עם הרוחני, להקפיד ולשמור על השלהבת, על אור הנר שמחבר בין העולמות העליונים לתחתונים, בין הגוף והנשמה כפי שנאמר “נר ה’ נשמת אדם” (משלי כ’, 27). כתוב “רוצה ה’ את יראיו” (תהלים קמ”ז, 11) ומפרשים: “רוצה” הוא משורש “ויריצוהו”. אלא, שיש גם המפרשים מלשון “רוצץ”, שעלינו לזכור כי גם הצדיקים הגדולים ביותר לא נולדים עם הגדוּלה אלא בוראים אותה מתוך השבירה. על כן, צריך היה לשבור תחילה את יוסף – להשליכו אל הבור, למוכרו לעבד, להרים אותו לגדולה ולהפילו מחדש אל תוך הבור, ורק אז “ויריצוהו מן הבור”, כשהדרך היחידה להתגבר על אותן “נפילות”, היא לא להתרכז בחושך ובכמה רע לנו, כי אם בפיתרון הבעיה ובסילוק החושך מחיינו.

לא בכדי מגיעה פרשת “מקץ” תמיד בחנוכה, כשהרעיון בשניהם הוא זהה – “באנו חושך לגרש”. אנו מכניסים אור מפני חושך ומסלקים את הרע באמצעות טוב ואין כמו נרות חנוכה לעשות זאת.

זהו הכוח של השבוע הזה וזהו גם כוח הנס של חנוכה.