“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה…”, זהו המשך המאבק שבין הנשמה (בני ישראל) והגוף שלנו (מצרים, מן השורש “מיצר”, המקום הצר, הגוף הוא “בית הכלא” של הנשמה), ולא בכדי משתמשת התורה בלשון הווה, “הבאים מצרימה”, שכן המציאות הזו היא מנת חלקנו בכל רגע ורגע. לכל אחד מאיתנו “פרעה”, אלו אותיות “העֹרףּ”, וכאשר משה אומר לפרעה “כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי”, עונה פרעה “מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ”. זו, למעשה, הפניית עורף מצד הגוף לנשמה, והיא המלחמה התמידית בין החומר לרוח – המלחמה על הזהות שלנו.
הזוהר מלמד שככל שהגוף גדל (הכלי שבתוכו שוכנת הנשמה) כך גם גדלה הנשמה. המלחמה האמיתית מתחילה בגיל בר/בת מצווה, שאז הצטברו מספיק כוחות בנשמה כדי להילחם בגוף, והשיא מגיע 7 שנים לאחר מכן, בגיל 20, כשהגוף מגיע לשיא התפתחותו הגשמית. בכל שנה, במשך ששת השבועות שבהם מסופר סיפור יציאת ממצרים, ניתנת לנו הזדמנות מחודשת לעבור את המלחמה הזו מחדש. תקופה זו נקראת “תקופת השובבים” (ראשי התיבות של ששת הפרשות שמות, וארא, בוא, בשלח, יתרו, משפטים), שבה נפתחים השמים ומאפשרים לנו לחוות מחדש את הילדות, הגדילה והבגרות ולהגיע, כל אחד, ליציאת המצרים האישית שלו ולחירות אמיתית, ל”מעמד הר סיני” שבו נאמר על לוחות הברית “… מכתב אלהים הוא חרות על הלחות”, ומסביר המדרש על תקרא “חַרות” כי אם “חֵירות”. חירות מכל הגבולות שהגוף שם לנו וממלאך המוות, שהוא הייאוש והתסכול שפוקד אותנו ברגע שהפסקנו להיאבק והפקרנו את המערכה לרצונות הגוף בלבד, שאז אנו פשוט נחשבים כמתים.
הדרך להתגבר על גבולות הגוף, כך הזוהר, היא לבחור בדרך האהבה, שנאמר כבר “ואהבת לרעך כמוך” היא כל התורה על רגל אחת, וברגע שיצאנו מעצמנו ולמדנו לאהוב את הזולת אהבת חנם סימן הוא שהשתחררנו מכבלי הגוף.
כוחות הנשמה רוצים להשתחרר והם הולכים וגדלים בתוכנו עד כי צר (מצרים) ולחוץ, והם אלה שמכריחים את הגוף לעבור מכות וצרות, וידוע הוא שדווקא בזמן משבר אנחנו גדלים ומשתנים. חשוב להבין ש”יציאת מצרים” יכולה להיות בכל תחום בחיים שלנו, כל אחד ו”המצרים” שלו, ולכן בחג הפסח נאמר כי “חייב כל אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”, וזו ההזדמנות שניתנת לנו בששת השבועות הקרובים, לתקן את כל הפעמים שהתנהגנו “בשובבות” ובחוסר אחריות בחיים שלנו ובגלגולים קודמים.
תשפ”א
תש”פ
תשע”ט
תשע”ח