בר/בת מצווה הוא יום חשוב ומרגש, זהו יום בו משתנה מעמד הילד/ה מקטן/ה לגדול/ה. זהו יום בו הילד/ה מקבל/ת כוחות-על שהם, היכולת להיות גדול מן החיים, להתעלות מעל לאשליות המציאות ומגבלותיה. הכנה של הילד/ה ליום המיוחד הזה היא חשובה מכיוון שהיא נותנת את היכולת להתחבר לכוחות הזמינים באותו היום ומשום כך, זה ישפיע על מהלך החיים כולו.
בר מצוה עפ”י המסורת
בר מצווה הוא הכינוי ליום הולדתו השלושה עשר של נער עפ”י המסורת היהודית. זהו הגיל המציין מעבר לבגרות וקבלת עול מצוות.
נהוג הוא להרגיל את הנער במצוות הנחת תפילין קודם הגיעו לגיל 13, אך יש לעשות זאת בלא ברכה.
ביום הולדתו השלוש עשרה הופך הנער לבר-מצוה, מייד עם צאת הכוכבים של כניסתו של אותו היום בלוח העברי, במסגרת הגדרת מעמדו מבחינה הלכתית הוא הופך מ”קטן” ל”גדול”. הוא יכול להיחשב כאחד מן המניין לכל מצוה הדורשת מנין. ויכול להוציא ידי חובה אחרים בברכות ובמצוות אחרות בהן עושה המצוה מוציא גם את יתר הנוכחים (קידוש של שבת).
בבוקר יום הולדתו של בר המצוה נהוג לחגוג את הנחת התפילין הראשונה שלו עם ברכה (במקרה שזה יום חול) ואם חל אותו יום ביום שיש בו עליה לתורה, הוא עולה ביום הזה לתורה (ימי שני וחמישי, ראש חודש, חג או שבת). אם לא חל יום הולדתו באחד מהימים בהם יש קריאת התורה נהוג להעלותו לתורה במועד הקרוב שיחול לאחר מכן.
בשבת הראשונה שלאחר הגיעו לגיל בר מצוה נהוג כי הנער עולה לתורה ל”מפטיר” ולאחר מכן קורא את ההפטרה. יש קהילות שנהוג לקרוא בהן את כל הפרשה וכן את ההפטרה. לאחר שסיים הנער לברך את ברכות התורה, מברך אביו “ברוך שפטרני מעונשו של זה”, היינו: כי מעתה עבירותיו של הנער יחולו על הנער ולא על אביו.
אין חיוב הלכתי לכך שבר המצוה חייב לקרוא בתורה בשבת לכבוד בר המצוה שלו, ועיקר החיוב הוא שיעלה לתורה ויברך את הברכות.
בת מצוה
לגבי בנות, היום בו מגיעה הנערה למצוות הוא יום הולדתה השנים עשר, ומאחר שאין לבנות תפקיד טקסי בתחום התפילות כמו לבנים, אין טקס שמלווה את המעבר לבגרות אצל הבנות.
יש לציין שהחגיגות רבות המשתתפים והתקציב לרגל בר/בת המצווה הן מנהג חדש יחסית בהיסטוריה של המסורת היהודית.
בר מצווה עפ”י הקבלה
על פי חכמת הקבלה, ילד אינו יכול להשפיע על גורלו ועל גורל האנושות לפני הגיעו לגיל 13 אצל בנים ו- 12 אצל בנות. ביום בר/ת המצווה הם מקבלים תוספת נשמה המאפשרת להם להגיע ליכולת של שליטה בגורלם. זו יכולת על-טבעית במהותה, הכרוכה ביכולות של שליטה עצמית ברמה של פיתוח האופי והאישיות, וביכולות של התערבות בתהליכים היסטוריים באמצעות כוח המחשבה.
המלה מצוה, על פי הקבלה, מסמלת את יכולתו של האדם לחבר בין מעשה גשמי, לכאורה, שכל כולו נראה שייך לעולם חמשת החושים, יחד עם תודעה רוחנית שהיא מעבר לזמן ולמקום. למשל, הדלקת נר יכולה לשמש לצרכים של הארה, קישוט וכו’. אבל כאשר מדליקים נר של שבת או של חג, נוספת לפעולה הגשמית מודעות שהיא מעל לזמן ולמרחב. וכאשר המודעות הזאת מתכוונת למשוך לעולם שלנו הארות רוחניות על מנת לשנות, כלומר, לשפר, את מצבו של המדליק ו/או את סביבתו, נעשתה כאן פעולה שמחברת את העולם הגשמי עם העולם הרוחני. ניתן לומר שחיבור כזה מְצָוֶת (מלשון צוות-חיבור) בין העולמות כדי לגרום להתעלות, שיפור ושינוי בחיינו שבעולם הגשמי. מכאן המשמעות של המילה מצוה, מלשון צֶוֶת, חיבור. ולכן, פעולה שאינה מלווה בתודעה הנ”ל איננה נחשבת כמצווה על פי המקובלים.
עד לגיל בר/בת המצוה יש לכל אחד מאיתנו רק נפש, המדרגה הבסיסית ביותר של הקיום, המדרגה שכרוכה ברצונות ובמאוויים הקשורים לקיום בסיסי של האדם כמו כל בעל חיים. זו הסיבה לכך שלפני אותו יום מוגדר/ת הנער/ה כקטן/קטנה. “קטנות” היא מצב קיום אנושי שאין בו יכולת שליטה או חיבור למטרת הקיום האמיתית של כל אדם.
ספר הזוהר מגדיר את מטרת הקיום הגבוהה ביותר כיכולת “להפוך מר למתוק וחושך לאור” (הקדמת ספר הזוהר, מאמר החיזיון של רבי חייא).
כאן ניתן להסביר כיצד הופך בר המצוה מ”קטן” ל”גדול” תוך רגע עם צאת הכוכבים של יום הולדתו השלושה עשר (שנים עשר אצל בנות). “קטנות” היא מצב בו אין לאדם יכולת להפוך רע לטוב ולמצוֹת בזה את צלם האלהים שבו. “גדלות” היא מצב בו יש לאדם שליטה בחייו, בגורלו ובהרגשותיו הפנימיות. “גדלות” קשורה גם למונח “גדולה” שם נרדף לספירת “חסד”. מונח זה מצביע על היכולת שמקבל/ת בר/ת המצוה ביום הולדתם והיא היכולת להכניס “חסד” במקום “דין”. היכולת הזאת יכולה להתבטא במסגרת הרגשית הפשוטה והיא הבסיס החשוב ביותר לרוחניות אמיתית והיא גם זו שמסמלת בגרות אמיתית אצל בני האדם. ברגע כניסת הנער/ה ליום בר/ת המצוה אמורה להיכנס בהם המדרגה הבאה בהתפתחות הרוחנית – רוח. מדרגה זו היא המאפשרת להשיג תודעה של שליטה רוחנית ורגשית בחיי היום יום וגם לצוות בין העולם הרוחני לעולם הגשמי-מוחשי במעשים של היום יום.
חז”ל מלמדים אותנו שכל העושה מצוה אחת מטה את כל העולם כולו לכף זכות ומכאן אנחנו מבינים את גודל האחריות של בר/ת המצוה למעשיהם, מחשבותיהם ובעיקר למודעות הרוחנית שלהם.
היכולת הזאת לא ניתנת בצורה אוטומטית לגמרי והיא דורשת הכנות מסוימות, כמו למשל תרגולים של מדיטציה ולימוד של עקרונות מסוימים בתורת הקבלה. לענין זה, הרי שלקריאת התורה אצל בנים יש ערך רב. אצל הבנות התהליך קל הרבה יותר ואינו דורש טקסים אלא לימוד ותרגול של טכניקות של מדיטציה ושליטה עצמית.
מדוע קריאת התורה?
כדי להבין מדוע נבחר טקס העליה לתורה להיות עיקר האירוע של חגיגות בר המצוה, צריך להבין את המשמעות העמוקה של קריאת התורה. עפ”י ספר הזוהר, קריאת התורה בשבת מספר תורה כשר מחברת אותנו למעמד הר סיני ולכוח של חיי נצח שקיבלנו באותו מעמד ואשר אבדה לנו בחטא העגל. ברם, בכל שבת בזמן קריאת התורה אנחנו יכולים להחזיר לעצמנו מעט מאותה מתנה. כוחה של קריאת התורה הוא בחיבור הקהילה כולה והסביבה של בית הכנסת לכוח החיים. מכאן, החשיבות הגדולה לקריאה בתורה, וכפועל יוצא ניתן הבין את המשמעות העמוקה והחשיבות שבהענקת התפקיד הגדול הזה לנער שזה עתה נכנס למצוות, וזאת על מנת שיקבל על עצמו את האחריות שבחלוקת כוח החיים לזולתו.
ללימוד יותר מעמיק ניתן להכנס לקורס ‘משמעותם של טקסים ומצוות על פי חכמת הקבלה‘.
אם המאמר הנ”ל עניין אתכם אתם עשויים גם להתעניין בדף הבא במוזיאון עולם מושלם