ט”ו באב – חג האהבה

ט”ו באב על פי חכמת הקבלה הוא יום של חיבור בין העולמות, הרוחני והגשמי, הזכרי והנקבי. חיבור ואחדות הם הבסיס האמיתי היחיד של האהבה.

ט”ו באב מוכר וידוע כחג האהבה והשאלה היא על שום מה? מהו הבסיס להגדרה זו?

ר’ חיים ויטל בספרו “פרי עץ חיים”, מכתבי האר”י, מסביר על הכוחות המיוחדים של יום זה שבאים לידי ביטוי בזיווג הרוחני המושלם בין העולמות העליונים והתחתונים.

החמה – כוח הזכר

מבחינה אסטרולוגית, השמש מסמלת בעולם הרוחני את כוח הזכר, המשפיע, את התדר הרוחני של ספירת זעיר אנפין. וכמו שהשפע מגיע לעולם הרוחני דרך ספירת זעיר אנפין, כך מגיע שפע החיים מן השמש גם בעולם הגשמי. כידוע, השמש נעה במחזוריות של 365 ימים בשנה כשהשיא שלה חל באמצע הקיץ. חודש אב הוא אמצעו של הקיץ, כאשר השמש – החמה – היא הכוכב השולט על חודש אב, מזל אריה. מכיוון ששיא כוחו של המזל מתבטא באמצעו, הרי יום ט”ו באב מסמל את גילוי שיא כוחה של החמה במחזור השנה והוא גם היום בשנה שבו הכח הרוחני הזכרי בגלגל המזלות העברי מגיע לשיאו.

הלבנה – כוח הנקבה

הלבנה, מאידך, מסמלת את הצד הנקבי, את התדר הרוחני של ספירת מלכות, המקבלת. וכמו שהלבנה אין לה אור משלה אלא רק מה שהיא מחזירה מן החמה, כך גם האנושות, הצד הנקבי של הבריאה, היא הכלי הרוחני שאין בה אור משל עצמה אלא רק אורו של הבורא אותו אנחנו מגלים כאשר אנחנו פועלים בדרך של אהבה, חמלה, יצירתיות, התגברות על היצר והדחף האוטומטי ונתינה לזולתנו. מחזור הלבנה הוא 29 יום וחצי, ושיאו בא לידי ביטוי באמצע החודש העברי שהוא תמיד היום בו הלבנה מלאה. מחזור הלבנה מקביל בדיוק למחזור החודשי של האישה וזה לא במקרה.

הזיווג הקוסמי המושלם

וכך, על פי חכמת הקבלה, ביום ט”ו באב נפגשים ומתמזגים יום השיא השנתי של החמה עם יום השיא החודשי של מחזור הלבנה, בזיווגם זה הם יוצרים חיבור וזיווג מושלמים ביניהם, בין כוחות הזכר והנקבה ביקום, וכמובן בין ספירת זעיר אנפין ומלכות בעולם הספירות. זיווג גשמי זה שניתן למדוד אותו ולזהות אותו בעולם הגשמי (ירח מלא בזמן מזל אריה) מלמדנו על זיווג מושלם שמתרחש באותו היום בעולמות העליונים, חיבור שיש בו להביא לעולם כח מיוחד – הכח של האהבה.

מהי אהבה?

ישנו סיפור מפורסם על אותו גר שביקש את רבי עקיבא ללמד אותו את כל התורה כאשר הוא עומד על רגל אחת. הסיפור מסיים בתשובתו של רבי עקיבא “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא, י”ט, י”ח) זה כלל גדול בתורה. הרב אשלג, מייסד תנועת הקבלה המודרנית מגלה לנו את הסוד מדוע “ואהבת לרעך” ולא “ואהבת את ה’ אלקיך”. מכיוון שהבורא הוא לא ישות ממשית עבורנו, הדרך היחידה בה נוכל להשתנות ולהשתפר ולהשביח את תכונות האופי שלנו היא במערכות היחסים האישיות שלנו. כאן יש לנו הזדמנויות חוזרות ונשנות ללמוד אם באמת למדנו לאהוב, לכבד, להעריך את זולתנו. יחסי אנוש הם ההזדמנות הטובה ביותר, מחנה האימונים היעיל ביותר, ללמוד להיות רגישים וקשובים למה שקורה מחוצה לנו. רק כאשר נלמד לאהוב אנשים נוכל ללמוד לאהוב את מי שברא אותם. רק כאשר נוכל לצאת מן הטבע האנוכי שלנו נוכל להתחבר לטבעו האינסופי של בורא העולם ולאורו, וכאשר נתחבר לאורו, נוכל לקבל את כל מה שנרצה כי הנתינה שלו היא אינסופית.

סוד האחד

המילה “אהבה” בגימטרייה שווה 13 שזה אותו ערך מספרי של המילה “אחד” בגימטרייה. כלומר, אהבת אמת קיימת רק בין אנשים שיש ביניהם אחדות ושלימות. אחדות, אין פירושה אחידות. אברי הגוף שלנו שונים זה מזה, אין ביניהם אחידות, ובכל זאת, בריאות היא מצב בו שוררת הרמוניה מוחלטת ואחדות בין האברים השונים ואלו משלימים את אלו ותומכים בהם. כאשר אברים שונים פועלים כ”אחד” למרות השונות שביניהם כל אחד מהם פועל במיטבו.

כאשר בני אדם שונים לומדים להתייחס אל זולתם השונה מהם, כאל חלק משלים בלתי נפרד מהם, זוהי אהבה, זוהי אחדות. זה יכול לקרות רק לאחר עבודה מאומצת של שנים רבות של לימוד ואימון של רגישות והקשבה – עבודת צוות. כל המקורות מציינים שאחדות כזאת בין בני אדם מושכת שפע, ברכה והגנה אל האוהבים. כי זהו כוחו וזו מדרגתו של הבורא “אתה אחד ושמך אחד…”. ולכן זוהי המטרה של לימוד התורה ועשיית מצוותיה: להגיע למדרגת “ואהבת לרעך כמוך”, שבה גנוז כל הטוב המצפה לכל אדם משחר הבריאה.

אהבת גבר ואישה

האר”י הקדוש מציין שאהבת גבר ואישה היא בית הספר היעיל ביותר לקניית מדרגת “ואהבת לרעך כמוך”. זאת מכיוון שאין מערכת יחסים יותר תובענית מזו, שדורשת הקשבה, גמישות, רגישות ואימון באופן בלתי פוסק ולאורך שנים רבות. כאשר בני זוג מבינים שהזוגיות היא אמצעי לשיפור אישי, סוג של אימון רוחני הדדי ואינטנסיבי, יש כאן סיכוי לאהבת אמת הולכת וגוברת עם הזמן. כאשר כל אחד מבני הזוג נכנס למערכת היחסים מתוך מטרה אחת והיא לקחת כמה שיותר, לתת כמה שפחות ולא להשתנות, אלא בן הזוג הוא שצריך תמיד להשתנות, הרי שיש לנו מתכון ידוע לאסון.

ביום ט”ו באב שהוא יום עם סגולה של חיבור בין כח הנותן – החמה, לבין המקבל – הלבנה. ביום הזה מתעוררת ביקום וגם בתוכנו הערגה למעגליות שכזאת, לחיים שבהם אנחנו נותנים ומקבלים במעגליות ובהרמוניה, חיים של אהבת אמת. באותו היום יש סגולה למציאת הזוגיות שתביא אותנו לאותה מדרגה מיוחלת שבה כל סודות האושר והחיים הטובים.

לכן יצא שמו של יום ט”ו באב כחג האהבה, יום שבו התיישבו סכסוכים בדרך טובה, יום שבו התבטלו גזירות ונוצרה אחדות במקום שהיה בו פירוד. ולכן אומר התלמוד ש”לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וט”ו באב”.

עוצמתו של יום זה באה לידי ביטוי בהיבטים נוספים:

רבי חיים ויטאל מציין שידוע שכל חג בלוח העברי מקושר לאחת משבע הספירות:

פסח: חסד

סוכות: גבורה

שבועות: תפארת

פורים: נצח

חנוכה: הוד

ומוסיף, ולכן, “יצדק מאד ט”ו באב ביסוד” (פרי עץ חיים, דרוש על ט”ו באב). וט”ו בשבט במלכות.

סוד היחוד והזיווג

השמש, כאמור, מסמלת את ספירת זעיר אנפין שבאה לידי ביטוי בשם יהו”ה, ואילו הלבנה, המסמלת את ספירת מלכות באה לידי ביטוי בשם אדנ”י. מניינם ביחד בגימטרייה הוא 91, שזהו ערכה של המילה “אמן” שהיא שבע פעמים “אהבה” (13) וכידוע, שבע הוא מספר קדוש חשוב מאד (שבע ספירות תחתונות, שבעה ימי השבוע, שבעה כוכבי לכת וכו’).

דבר נוסף, השנה כידוע נחלקת לארבע עונות. למילה “עונה” משמעות עמוקה מאוד. החתן, כך עפ”י המסורת, מחויב בכתובה לכלתו “שארה כסותה ועונתה”. “עונתה” הוא הזיווג שבו מחויב החתן לספק לכלה, וכאן, במילה “עונה” אנו מדברים על הזיווג הרוחני שבין ספירת זעיר אנפין ומלכות. ודוק: בכל עונה מעונות השנה 91 יום (365 ימות השנה חלקי ארבע עונות).

ממשיך ר’ ויטל ומסביר כדלקמן על הכוח המיוחד של אותו זיווג רוחני: “בנות ישראל יוצאות וחוללות בכרמים… וסוד הזיווגים יונקת מבינה“. ספירת בינה היא הכוח והסוד של יום הכיפורים, שנאמר: “הנושא אישה לשם שמים כל עוונותיו נמחלים לו” ומכאן למדו חכמים שיום חתונתו של אדם הוא כמו יום הכיפורים ולכן החתן והכלה צמים ולובשים לבן ביום חופתם כמו ביום הכיפורים. והסוד הוא במילים “לשם שמים”, כלומר יש כאן זיווג אמיתי, מפגש בין בני זוג שחיים אורח חיים שנועד “לשם שמים”, שכל מעשיהם נועדו להביאם למדרגה של דבקות מושלמת באור הבורא והשתוות למידותיו – כמו אהבת הזולת, אכפתיות, דאגה, רחמנות ועוד. חתונה שנובעת מהחיבור הרוחני המושלם הזה יש בה עניין של כפרת עוונות כמו ביום הכיפורים. לכן גם אומרת הגמרא, כי “לא היו ימים טובים לישראל כמו ט”ו באב ויום הכיפורים”. כלומר, הכוח של הזיווג שמופיע בט”ו באב ביקום יכול למשוך כוח מחילת עוונות, סליחה וניקיון כמו הכוח שמופיע ביום הכיפורים. וכאשר נמחלים לאדם עוונותיו, ברור הוא כי קל לו להגיע למצב של שמחה אמיתית.

ומדוע יוצאות הבנות לחולל בכרמים דווקא? עונה ר’ חיים ויטל ש”כרם” (260 בגימטריה) הוא עשר פעמים (כנגד עשר הספירות) הוי”ה (26), והוא מסמל את הכוח העצום של הגאולה. כלומר, לאחר הסליחה והמחילה והיציאה ממקום של פירוד מהאור, ניתן להגיע אל הגאולה ולחבור אל האור מחדש. ואכן, בזכות אותה סליחה ומחילה קרו ביום זה לאורך ההיסטוריה מספר אירועים משמעותיים בתולדות העם היהודי, וכך מפרט ר’ חיים ויטל: “… הותר שבט בנימין לבוא בקהל והותרו השבטים לבוא זה בזה ובו ביטלו המבטל עליית הרגל וכל הנטיעות של אותו היום פסקה עורלתן לזמן מועט …” – נביא את מקצתן: (המדרשים מציינים שישה אירועים – יום שכָּלו בו מתי מדבר, יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, יום שבטל הושע בן אלה פרוזדיות (משמרות) שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים, יום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה, יום שנִּתנו הרוגי ביתר לקבורה)

“הותר שבט בנימין…” – לאחר מעשה “פילגש בגבעה” שהביא למלחמה בין שבט בנימין ושאר שבטי ישראל, נשבעו השבטים שלא לתת את בנותיהן לבני שבט בנימין, ומכיוון שבמלחמה נהרגו כמעט כל הגברים בשבט בנימין הבינו השבטים כי לא ירחק היום ושבט זה ייעלם מעל פני האדמה. לכן התירו לבני השבט ביום ט”ו באב ללכת ולקחת להן מבנות ישראל שיצאו לחולל בכרמים.

“והותרו השבטים לבוא זה בזה…” – איסור נוסף שהיה חל על בנות שבט מסוים הוא שאם הן היורשות היחידות של נחלת אביהן אסור להן להתחתן עם בן שבט אחר, שמא תיגרע נחלתן משבט אביהן. ואיסור זה הותר ביום ט”ו באב.

“וביטלו המבטל עליית הרגל…” – אחד הרגעים הטראומטיים בהיסטוריה של עם ישראל הוא חלוקת ממלכת ישראל לשתי ממלכות – ממלכת יהודה וממלכת ישראל (עשרת השבטים). עד אז נוכחותו של המלך ומעמדו הורגשו בעיקר בשלושת הרגלים, שאז הקריב המלך קורבנות לפני האל והעם. ירבעם בן נבט (המלך של ממלכת ישראל) לא רצה שהעם שבו הוא שולט יעלו לרגל לירושלים, מה שעלול היה לערער את מעמדו כי בירושלים ישב מלך יהודה, מבית דוד ולפיכך הוא בנה מזבחות לעבודה זרה בדן ובבית אל ושם מחסום בפני העולים לרגל לבית המקדש. בימיו של הושע בן אלה בוטל האיסור וכולם יכלו לעלות לירושלים ולהתפלל כימי קדם.

המשותף לכל המקרים הללו הוא מצב של פירוד וכעס ומלחמה המגיעים לקיצם באמצעות סליחה, מחילה וניקיון בדיוק כמו ביום כיפור. מכאן ניתן ללמוד על הכוח הקוסמי של החיבור לאהבה המצוי בט”ו באב. מרגע שאדם התחבר לכוח זה יש בו את הכוח לעשות עבודה רוחנית אמיתית, התחברות לכוח של הזיווג הרוחני הקוסמי ואפשרות למציאת בן זוגו.

מאחר שט”ו באב נותן לנו כוח של אהבה ואחדות בינינו ובין עצמנו ובינינו לבין הבורא ומאפשר לנו להגיע למצב של ניקיון אמיתי, הרי שביום זה מתחילה למעשה הספירה לאחור לראש השנה (שישה שבועות של עבודה רוחנית) במטרה לאפשר לנו ולקבל לעצמנו את כל הדברים שאנו מתפללים עבורם בימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

ר’ חיים ויטל גם מציין שזהו תיקון הזמן שבו נחלקו בית שמאי ובית הלל האם נוח לאדם שנברא, אם לאו. בית שמאי אומרים שלא נוח לאדם שנברא, שאז הוא לא היה צריך לעבור את כל ייסורי העולם הזה, ולכן עדיף היה שלא נבראנו מלכתחילה. כלומר, שעדיין כל השכר שמובטח לנו בעולם הבא לא שווה את הסבל בעולם הזה. מנגד, אומרים בית הלל שטוב לאדם שנברא מאחר שכל הסבל הוא אשליה ואדם שהוא באמת רוחני יכול להעריך את חייו ולהיות כל הזמן במצב של שמחה. לאחר כשנתיים וחצי של חילוקי דעות הגיעו הצדדים לעמק השווה, כך ששתי הדעות יכלו לדור בכפיפה אחת, כדלקמן: אכן, טוב היה לו לאדם שלא יברא אבל משעה שנברא מוטב לו לאדם שיפשפש במעשיו. כלומר, למצוא את הדרך להתחבר לאור הבורא וזאת באמצעות פשפוש במעשינו, שאז באפשרותנו לעשות תשובה, להגיע לנחמה ולסליחה ובאמצעותם נגיע באמת ובתמים למצב שבו היה כדאי לנו להיברא, למצב בו מצאנו זיווג של אהבה בין הגוף והנשמה ובין אדם לאדם, אשר מוביל ליצירת חיבור עם אור הבורא, לשמחה אמיתית ולכדי מחול בכרמים, שהם כאמור הסודות הכמוסים להגעה לשמחה אמיתית בכל יום ויום בחיינו.