מהו סודה של מצווה על פי הקבלה?
חכמת הקבלה מלמדת שהבורא ברא אותנו על מנת להיטיב עימנו ובד בבד נתן לנו את הבחירה החופשית. אם כן, נשאלת השאלה, מה הצורך בקביעת תרי”ג מצוות שבתורה? ואם נדייק, מהי משמעותה של מצוה?
ואכן, כשבוחנים את משמעותה של המילה “מצוה” על פי הקבלה, נראה כי עניין הציווי נעדר ממנה. רבי שמעון בר יוחאי מכנה בזוהר את תרי”ג (613) ה’מצוות’ שבתורה כ’עצות’ שניתנו לנו, כאמצעי עזר להביא את נשמתנו לשלמות: “שלמדנו, שש מאות ושלוש עשרה מיני עצות (תרי”ג עיטין) נותנת התורה לאדם להיות שלם עם אדונו, משום שאדונו רצה להטיב לו בעולם הזה ובעולם הבא” (זוהר הסולם, יתרו, סע’ של”ב). אף בזוהר ובגמרא, בהתייחס למונח ‘צו’ המופיע בפסוק “צו את אהרן” (ויקרא, ו’, ב’), שהוא, לכאורה, שורש המילה מצוה, נאמר כי “צו” אינו אלא עבודה זרה (מסכת סנהדרין, נ”ו, ע”ב; זוהר הסולם, צו, סע’ ט”ו). ופירשו: “עבודה זרה” פירושה היעדר הבחירה החופשית שלנו כתוצאה מכך שהשליטה בגורלנו ניתנה לגורם אחר שהוא מחוץ לנו.
צוות – חיבור של עליונים ותחתונים, שמים וארץ
חכמת הקבלה מלמדת, כי המלה “מצוה” מסמלת את יכולתו של האדם לחבר בין מעשה גשמי, אשר לכאורה שייך כל כולו לעולם חמשת החושים, ביחד עם תודעה רוחנית שהיא מעבר לזמן ולמקום. למשל, הדלקת נר יכולה לשמש לצרכים של הארה, קישוט וכו’. אבל כאשר מדליקים נר של שבת, או של חג, נוספת לפעולה הגשמית מודעות שהיא מעל לזמן ולמרחב, וכאשר המודעות הזאת מתכוונת למשוך לעולם שלנו הארות רוחניות על מנת לשנות – כלומר, לשפר – את מצבו של המדליק, או את סביבתו, נעשתה כאן פעולה המחברת את העולם הגשמי עם העולם הרוחני. ניתן לומר שחיבור כזה מְצָוֶת (מלשון צוות-חיבור) בין העולמות כדי לגרום להתעלות, שיפור ושינוי בחיינו שבעולם הגשמי. מכאן המשמעות הרוחנית של המילה “מצוה” – לשון צֶוֶת, חיבור. על כן, פעולה שאינה מלווה בתודעה הנ”ל אינה נחשבת כמצוה על פי חכמי הקבלה.
הצופן שמאחורי המילה “מצוה”
בשפה העברית ישנו צופן עתיק שנקרא א-ת ב-ש, ולפיו מחליפים את האות הראשונה (א’) באות האחרונה (ת’) ואת האות השנייה (ב’) באחת שלפני האחרונה (ש’) וכן הלאה. עפ”י חכמי הקבלה, במילה “מצוה” שתי האותיות הראשונות – מ’ ו-צ’ – הן בכיסוי, בצופן. לפי הצופן האמור, האות מ’ תוחלף באות י’ והאות צ’ באות ה’ וקיבלנו את שתי האותיות הראשונות בשם יה-וה הידוע גם כשם המפורש. אותיות אלה מסמלות על פי הקבלה את ה”עולמות שמעבר”, את אותם מימדים שמהם אנו מקבלים את כוח החיים שלנו. אלו הם העולמות העליונים שתפקידנו כבני אדם הוא להזרים מהם בכוח המחשבה את השפע. קרי, “האור” שיכול לסלק כל “כאוס” מן העולם הגשמי האשלייתי. תפקיד המצוות, אם כן, על פי הקבלה הוא למשוך ולהזרים את השפע ולגאול ע”י זה את האנושות מייסוריה.
אשר לאותיות ו’ ו-ה’ בסוף המילה “מצוה”, אלו מייצגות את העולם הגשמי בשם המפורש יה-וה ומכיוון שהן מייצגות את המעשה הגשמי, הנראה לעין אין הן מוצפנות. מכאן, שלכל מצוה חלק רוחני וחלק גשמי. החלק הרוחני הוא התודעה, הכוונה והרצון. החלק הגשמי הוא הפעולה הפשוטה לדוגמה: הדלקת נרות, תקיעה בשופר, נענועי לולב, נתינת צדקה לעניים וכו’. בהקשר זה קל גם להבין כעת את המשמעות של “בר מצוה”, כמי שיכול כבר לגלות את האור הרוחני בתוך המעשה הגשמי: לתת כוח של מחשבה בתוך מעשה שנראה כאילו סתמי.
שכרה האמיתי של המצוה
בכל מצוה ישנו החלק הגשמי הגלוי לעין, שההלכה מורה לנו כיצד לעשותו בצורה הנכונה. תפקיד ההלכה הוא בדיוק כפי שיש לדייק בבנייתו של מחשב, או מכשיר רדיו. החלק הרוחני הוא השידורים העוברים דרך המעשה, וכמובן שאם אין כוונה או מחשבה מלווים את המעשה, הרי זו פעולה ריקה מתוכן שאינה יכולה להיחשב כמצוה ממש. (ובהמשלה לעולם המשפט הפלילי – רוב העבירות הפליליות דורשות שני אלמנטים – מעשה פלילי (אקטוס ראוס) ומחשבה פלילית (מנס ריאה))
ועל כך כותב האר”י כדלקמן:
“…גם דע, כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותם, שהרי מצינו בדברי רז”ל שאמרו: “כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו.” (תלמוד בבלי, קידושין, ל”ט:) …. והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצות שעושים בני אדם, ואינם מתקיימים דברי רבותינו ח”ו, בעניין גודל שכרם, אפילו בעולם הזה. אבל השורש שהכול נשען עליו, הוא, שבעשיית המצוה, על יחשוב שהיא עליו כמשא, וממהר להסירה מעליו. אבל יחשוב בשכלו, כאילו בעשותו אותה המצוה, ירוויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה, בשמחה שאין לה קץ מלב ומנפש ובחשק גדול, כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב, אם יעשה אותה מצוה. וזה סוד הפסוק “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב” (דברים, כ”ח, מ”ז)… וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי, כך יזכה לקבל אור עליון. ואם יתמיד בזה, אין ספק שישרה עליו רוח הקודש… ואין עניין זה מתקיים, אלא במי שיודע כוונת התפילה והמצוות, ומכווין בעשייתם לתקן עולמות העליונים…ואף גם בעסק התורה, אל יחשוב שעוסק בתורה כדי שידע מה שיש בה…” (כתבי האר”י , שער המצוות, עמ’ א’-ו’).
ההבדל בין “לשמה” לבין “שלא לשמה”
למד מכך הרב אשלג, שכאשר נאמר “בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין” הכוונה היא שהתורה והמצוות נועדו למטרה אחת בלבד והיא להשלים את נשמתו של האדם ולקרב אותה לאור של הבורא. הדבר יתבטא בכך שחייו של הלומד ילכו וישתפרו עם הזמן בכל התחומים. עיסוק בתורה ובמצוות לצורך אחר אינו נחשב “לשמה” ואז לא תקפה הקביעה שה”מאור שבה יחזירהו למוטב”. כלומר, ללא הכוונה אותה מסביר האר”י למעלה, אין בכוח התורה והמצוות להביא את האדם למטרה שלשמן נוצרו וממילא אין בכך צורך. יתירה מזו, התלמוד עוד מוסיף שבמצב כזה אפילו יגרם נזק כי הלימוד והמצוות יכולים להפוך לאדם העוסק בהם ל”סם המוות”. מכאן אפשר להבין כיצד יש אנשים שלומדים תורה ועוסקים במצוות ובכל זאת אינם מוצאים בזה דרך לשיפור אמיתי של חייהם, וזאת מכיוון שחסרה להם המודעות הנכונה, ועל כך יש דיונים רבים בספר הזוהר ובכתבי המקובלים.