פרשת בחוקותי מסיימת את ספר ויקרא ובחלק נכבד ממנה היא מתארת מה יקרה “אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹחתַי תִּשְׁמְרוּ…” ומה יקרה אם לא ננהג כך. בהקשר זה משתמשת התורה במונח שחוזר על עצמו לגבי שני המצבים. מחד, “וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם–וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם” (פסוק ט), ומאידך “וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם…” (פסוק י”ז). נשאלת השאלה כיצד יתכן שאותה מילה תתאר שני מצבים הפוכים זה מזה? ויתרה מזאת, עפ”י הקבלה הבורא הוא רק אינסוף של אור ואהבה, שמחה, נתינה וכל טוב, אז כיצד יתכן שאם לא שומרים על חוקיו הוא יעשה לנו כך וכך דברים רעים?!
הזוהר מסביר, כי המציאות האובייקטיבית היא אכן כזו של אינסוף שפע, אהבה ונתינה. ואולם, המציאות הסובייקטיבית שלנו מפרשת את חוויות המציאות שלנו לפי הסיפור האישי, המהות האישית שלנו והמבנה האישיותי שלנו וכו’, ולכן כל אחד מאיתנו חווה בשונה מציאות שאובייקטיבית היא אינסוף של אהבה.
בסוף הקטע של ‘הקללות’ מציינת התורה: “וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם”. כשאדם שונא אדם אחר הוא מרגיש כלפיו גועל ומיאוס. יש בנו צורך לספק לעצמנו תירוצים וסיפורים מדוע אנו שונאים את האחר באופן אישי. בפרשתנו, כשהבורא אומר את המילים הללו הוא מדבר על אהבת נפשו, עלינו. בבריאה יש שני צדדים – הצד הזכרי, שנותן, הוא הצד של האור, הבורא. והצד הנקבי, שמקבל, אנחנו. ולכן עלינו לקרוא את הפסוק כדלקמן: “לא מאסתים ולא געלתים” – מדוע? לְכַלֹּתָם. משום שזו הכלה שלי (המילה גם כתובה ללא האות ו’).
עפ”י הפיסיקה המודרנית, שתי תיאוריות מתארות את המציאות שלנו – האחת של חלקיקים והאחרת של גל. ודוק: מדובר בתיאוריות השונות בתכליתן זו מזו. החוקרים בדקו ומצאו שהכול בעיני המתבונן. כלומר, אם נבדוק אם הדברים מתנהלים בצורת גל נמצא שכן, ואם נבדוק אם הדברים מתנהגים כחלקיקים נמצא גם אז שלא טעינו. כלומר, אם המתבונן תפיסתו פירוד ופיצול הוא יחווה את האור כחלקיקים המתקיימים רק במקום אחד, ואם המתבונן תפיסתו אינה מוגבלת הוא ייחווה את העולם כגל, כזרימה, ככזה שיכול להתקיים בו זמנית בכמה מקומות.
“וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם” – מחד קללה ומאידך ברכה, ואנחנו קובעים כיצד המציאות תיראה. אין זה משנה כמה פעמים אנו מפנים גב לאור, עדיין אהבתו עצומה. הבורא לא כועס עלינו, אלא זה אנו שכועסים על עצמנו, וככל שאנו כועסים ומתוסכלים יותר אנו מקטינים יותר את הכלי, את עצמנו, ומונעים את כניסתו של האור. עלינו לזכור כי אנו מייצרים את הקללה והברכה, ולפיכך הכול בידינו.
ללימוד של פרשת השבוע הנוכחית הכנס/י לדף הבית.
לשמיעת לימוד מעמיק יותר של פרשה זו ושל פרשות אחרות היכנס/י לאוניברסיטה של חיים קבלה