פרשת דברים פותחת את האחרון שבחומשי התורה, חומש דברים, הידוע גם בכינוי “משנה תורה”, שכן הוא מהווה מעין חזרה על כל מה שקרה לעם ישראל. אלו הם דבריו האחרונים של משה לעם ישראל, שנאמרו מראש חודש שבט ועד ל-ז’ אדר, הוא יום הסתלקותו.
מבחינת מסגרת הזמן אנו נמצאים עכשיו בימי בין המיצרים, לפני צום תשעה באב, ופרשת דברים באה על מנת ללמדנו סוד שיעזור לנו להתמודד עם כאב ואבל.
כמו בפרשה הקודמת, מסעי, גם כאן, אין פירוש זוהר על הפרשה, ומשמעות הדברים היא שאנו בהסתר, שכן אלו הם ימי בין המיצרים, ימי הדין, וכגודל הכיסוי כך עוצמת האור החבוי בימים אלו.
חכמי הקבלה הבינו לפני זמן רב שתפיסת המציאות שלנו לא היטיבה עימנו במשך 2,000 שנה של רדיפות, מסכנות, ומודעות של קרבן שחזרו על עצמן ללא סוף. הם הבינו כי משהו, כנראה, שגוי בדרך בה אנו תופסים את המציאות ולא בדרך בה המציאות תופסת אותנו. בדיוק כמו ‘עיקרון אי הוודאות’ בפיסיקה מודרנית, שאומר שברגע שמדדנו את המציאות יצרנו בה שינוי, כך חכמת הקבלה מלמדת אותנו לראות בכל סיפור, דברים שלא ראינו בו קודם לכן. הכל תלוי בסיפור שאנו מספרים לעצמנו.
משה רבנו מספר לעם ישראל את סיפור יציאת מצרים והמסעות במדבר במשך ארבעים שנה. מדוע הוא צריך לספר? האם לא ידענו את הסיפור? אלא שמשה מלמד אותנו איך מספרים סיפור.
הפרשה נפתחה במילים “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ…” – ומקשים המפרשים, מדוע צריך היה לפרט באריכות גדולה כל כך? האר”י מסביר שכאשר נברא העולם, אנו נבראנו בשלמות, בצלם אלוקים, וכמותו אף אנחנו רצינו לברוא ולומר “יהי אור”. לשם כך צריך היה ליצור עבורנו מקום של חושך שמתוכו נצליח לברוא אור. התהליך שהמציא את החושך, האתגר, האפשרות להיכשל, וההימור על הניצחון, הוא בעצם הסיפור שאנו מספרים בפרשה.
“אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ” אלו הם אחד עשר כלים שנשברו והתפזרו ואת הניצוצות שלהם אנו מחפשים במהלך חיינו שהם הדרך, “דרך הר שעיר”, שעלינו לעבור, בדיוק כמו המסעות שמנתה לנו התורה בשבוע שעבר, בפרשת מסעי.
אנו נמצאים בבירור ובחיפוש מתמיד אחר אותם ניצוצות אבודים, הוא החיפוש אחר בני זוג, קריירה, ילדים, קהילה, הבית ועוד. על מנת שהחיפוש יצליח צריך היה להחריב (“מֵחֹרֵב“) את כל היקום על מנת שיהיה מספיק חושך כדי שנוכל למצוא את שאיבדנו בין החורבות ולהרגיש בזה שבראנו שלימות מתוך החורבן. “דרך הר שעיר” – “שעיר” בחכמת הקבלה הם הכוחות השליליים, שמלווים אותנו ומאתגרים אותנו לאורך החיפוש. אלו הם כוחות הייאוש והעצלות, חוסר האמונה, הבלבול, השכחה וקהות החושים. וכך “עד קדש”, עד שנגיע למקום של קדושה, תקווה, בריאה וחדוות חיים. זה כוחו של הסיפור של פרשת דברים. מחורב לקדש וסיים בברנע – דהיינו שהיו ישראל בחזקת “בר נע”, נעים ונדים כל ימי הגלות עד לסיום הבירור, וככל שנמהר לאסוף את הניצוצות כן ייטב לנו.
פרשת דברים מלמדת אותנו שבדרך שבה נספר לעצמנו את סיפור חיינו כך יתפתח גורלנו, ושתמיד עדיף שנספר את הסיפור מנקודת מבט חיובית, בחזקת “כל עכבה לטובה” או “גם זו לטובה”. אם מאסנו בדרך שבה מתנהלים חיינו, באה פרשת דברים ומעניקה לנו השבוע את הכוח לספר את הסיפור אחרת.
ללימוד של פרשת השבוע הנוכחית הכנס/י לדף הבית.
לשמיעת לימוד מעמיק יותר של פרשה זו ושל פרשות אחרות היכנס/י לאוניברסיטה של חיים קבלה