פרשת “ויצא” הינה המשך ישיר לפרשה הקודמת, לסיפור המריבה שבין עשו ויעקב, למאבק המתמיד שבין מודעות הגוף (עשו) ומודעות הנשמה (יעקב), ולמי מהם אנו מעניקים את הבכורה.
פרשתנו נפתחת במילים “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה…”, ונשאלת השאלה מדוע צריך היה להוסיף “ויצא”? מדוע לא נכתב רק “וילך יעקב מבאר שבע חרנה”? ורש”י מפרש שם, כי דייק הכתוב במילים “ויצא”, ללמדנו על כי יציאת יעקב מבאר שבע נעשתה על דרך “קפיצת הדרך”. קרי: רגע אחד אתה נמצא במקום אחד ובמשנהו באחר.
מדייק הזוהר בדבריו של רש”י ומסביר, כי בעבודה רוחנית ועל מנת להגיע למודעות של “יעקב” עלינו לזהות תחילה את ה”עשו” שבתוכנו, את האנוכיות, הכעס, הפחד והאשמה, ולאחר שזיהינו אותו עלינו להתנגד לדחף והרצון המיידי שלו, עלינו לצאת מעצמנו ומהטבע שלנו ולעשות קפיצה גדולה, קוונטית. כך, במקום להגיע ל”חרן” (מלשון חרון וכעס) פגע יעקב “במקום”, שעפ”י המפרשים הוא קודש הקודשים, אבן השתיה (בכל פעם שכתוב “המקום” זוהי כוונת הכתוב).
וממשיך הכתוב ומספר כי כאשר הגיע יעקב ל”מקום” “ויקח האבנים וישם מראשותיו”, ושם הוא חולם חלום “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה”. “הסולם”, כך הזוהר, הוא למעשה המחשבה שלנו, שבעזרתה ניתן לטפס ולהגיע “השמיימה”. ולכן כשקם יעקב משנתו מספר הכתוב “ויקח את האבן אשר שם מראשותיו”. כלומר, האבנים הפכו לאבן אחת. ומסביר המדרש שכשאסף יעקב את האבנים החלו הן מריבות זו עם זו, זו אומרת עליי יניח צדיק את ראשו וזו אומרת עליי יניח, מייד עשאן הקב”ה אבן אחת. כלומר, לאחר שיצאנו מה”עשו” שבתוכנו בעזרת הסולם, בדרך המחשבה, ויצאנו מעולם של פירוד ופיצול, והצלחנו להתחבר ל”יעקב” שבתוכנו ולהגיע לשמיים, להגיע ל”מקום”, הוא המקום שבו אנו נמצאים במודעות של “אחד”, שבו אנו בשיווי צורה עם הבורא – עולם של אחדות ושלמות שבו כל היקום הופך להיות אחד – אז בוודאי שגם כמה אבנים יכולות להפוך לאחת. זו הקפיצה שמציעה לנו פרשת “ויצא”. זו הדרך שפרשה זו מדגימה לנו כיצד להוציא לפועל את האנושיות שבנו ולהגיע למקום הרוחני אליו אנו שואפים.
תשפ”ב
תשפ”א
תש”פ
תשע”ט
תשע”ח