פרשת כי תבוא נחשבת לפרשה קשה מאוד ורובה נקראת במרבית בתי הכנסת בלחש. זו הפרשה השניה בתורה שמכילה קללות (הראשונה היא “בחוקותי” בספר ויקרא), כלומר, מה יקרה באם לא נלך בדרכי ה’. ואולם, עלינו לזכור כי כל פרשה נאמרת תחת מסגרת זמן ובענייננו, חודש אלול שהוא חודש שבו אנו מתכוננים לקראת ראש השנה ויום כיפור. למעשה, פרשת כי תבוא באה ללמדנו את הכוונה האמיתית באיחולים שאנו מאחלים לעצמנו בכל שנה ושנה – “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה” – ותכליתה להביא אותנו להבנה שאנו אחראיים לגורלנו והכול תלוי בסיפור שאנו מספרים לעצמנו, שהרי תכלית הבריאה להיטיב לנו, לנבראים, ומהותה אינסוף של טוב.
הזוהר מלמדנו, כי להבדיל מפרשת ‘בחוקותי’ ששם נאמרו ברכות וקללות אלו מול אלו, כאן, לפי הסיפור בזוהר חדש על הפרשה, מבשר אליהו הנביא לרשב”י שהקללות עצמן הן למעשה, בד בבד, גם הבטחות ונחמות. דין ואהבה בערבוביה. הזוהר מוצא לכך ביטוי בקשה מכל הקללות: “גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה’ עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ” (דברים, כ”ח, ס”א). צריך היה לומר “יעלה”, אלא “יעלם” פירושו, כך הזוהר, להעלים, לכסות ולבטל. בכך יש הבטחה גדולה לישראל שלעולם לא ישמדו. שני אנשים יקראו אותו פסוק וכל אחד מהם יבין דבר שונה. האחד יכול להיפגע ולראות בזה קללה נוראית ומייאשת והאחר רואה בכך ברכה, ושניהם צודקים. אנו יכולים להלך בתחושת קרבנות ואשמה ובכל ראש השנה ויום כיפור לבכות מחדש “שחטאנו ואשמנו”, אולם זה גם מה שנקבל לשנה שתבוא, שכן זה הסיפור שאנו מספרים לעצמנו במקום להבין שבהבל פינו ומחשבתנו אנו קובעים שייגזר עלינו הדין. יתרה מזאת, הגזרה קיימת רק על מנת שנבטל אותה, שנאמר: “הצדיק גוזר והקב”ה מקיים”.
הזוהר והאר”י מסבירים שבראש השנה, כשמחלקים מן השמים שפע, מזל וברכה לשנה שתבוא, כדאי שלא נתעסק בצרות ובחטאים אלא במה שאנו רוצים לעצמנו ובאיזה סיפור אנו רוצים לספר לעצמנו. הקב”ה מזרים באותו זמן אינסוף של ברכה לכל העולם ואנו נקבל את שנמשוך, וכשהלב מלא בזעם ותסכול אין מקום לכל השפע והברכה הללו להיכנס. חודש אלול מזמן לנו הזדמנות לערוך מחדש את “החוזה” שהתחייבנו בו. לא עוד מסכנים, נכשלים, רשעים, רמאים, חסרי מזל וכו’, אלא מה שנרצה ונחליט להיות.
“וֶהֱשִׁיבְךָ ה’ מִצְרַיִם…” – על פניו, זה נורא ואיום, שנחזור להיות בשבי במצרים. אלא הזוהר מראה לנו שאפשר גם לקרוא את זה אחרת, באחרית הימים, הבורא יחזיר לנו את כל הניסים שהיו בימי צאתנו ממצרים. זאת, כלשון “כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.” (מיכה, ז’, ט”ו). באותו הזמן “באניות”, אומות העולם יבואו לישראל בתואנות מתואנות שווא שיגרמו לנו להרגיש מבודדים, שנואים ואבודים. התוצאה תהיה: “וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה” – לא “ונמכרתם” אלא “והתמכרתם”. מסביר הזוהר שגם כאשר נתמכר לאויבינו ונחשוב שאין לנו סיכוי, אין קונה, כלומר אין מי שיכול לשלוט בנו. ללמדנו כי כל הרע טמון בהתמכרות לתחושת התסכול והייאוש מהחיים. לכן, עכשיו זה בדיוק הזמן להתאמן על סיפור חיינו, להתחיל לשנות, להיות בשמחה ולהבין שהכול לטובה.
מסיים הזוהר באמירה שהיא מסר לכולנו היום: “וכל זה יהיה באחרית הימים… והכל סתום. כמו שכתוב, “למען תשכילו את כל אשר תעשון”. מי שיש לו לב, יסתכל, וידע לשוב…”, יהיו אלו שיראו את הנסים שסביבם וישמחו תמיד, ובו בזמן יהיו אלו שלא יצליחו לראות את הטוב ואת הנסים ויתמכרו לשונאיהם (זוהר חדש, פירוש הסולם, כי תבוא, סע’ כ’.)
שבת שלום ושנה טובה.
ללימוד של פרשת השבוע הנוכחית הכנס/י לדף הבית.
לשמיעת לימוד מעמיק יותר של פרשה זו ושל פרשות אחרות היכנס/י לאוניברסיטה של חיים קבלה
תשפ”א
תש”פ