פרשת פקודי היא הפרשה האחרונה בספר שמות ולמעשה כוללת בתוכה ומסכמת את כל ספר שמות והוא המסע מעבדות לחירות. אותיות השורש פ.ק.ד. שבשם הפרשה צופנות את סודה.
הזוהר מלמד אותנו כי ביקום יש רשת של חוקים שעל פיהם הוא פועל ותכליתם לחבר אותנו לאור אינסוף, וכי על מנת להמשיך את הזרימה של השפע האלוהי מהעולמות העליונים לעולמות התחתונים-הגשמיים, עלינו לפעול בשיווי צורה לאותו אור ולהמשיך, לחלק ולהעביר אותו הלאה, כי אם ניקח ונעצור את השפע אצלנו – סוף, ניצור שינוי צורה וניתוק מן השפע והברכה.
הזוהר מסביר כי ההבדל בין צדיק לרשע (ראשי תיבות רצון של עצמו) אשר הרצון האנוכי מתגבר עליו, הוא היכולת של הצדיק לזהות את אותו רצון, תאווה או חשק ולהצליח לפקד עליו ולשלוט בו, לדעת להתמקד באור ובנתינה או להפוך את הרצון לקבל ל”רצון לקבל על מנת לתת”. רק בדרך זו אנו יכולים להגיע לאותה חירות אמיתית שקיבלנו בהר סיני, שנאמר “חרות על הלוחות” ומפרשים: “אל תקרא חרות אלא חירות”. פרשת פקודי באה ללמדנו כי הדרך להשיג את אותה חירות היא באמצעות לקיחת אחריות על עצמנו ועל החברה שבה אנו חיים, ולהבין את גודל הסכנה כאשר לא מקפידים על “לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל” (ויקרא י”ט, י”ד).
הפרשה מתארת את המפקד שנעשה במטרה לפקוד ולמנות בכמה כסף זהב ונחושת השתמשו כדי לבנות את הכלים של המשכן ולהשוותם לכמות שנאספה מהעם. ללמדנו, כי שקיפות היא חלק מהווי של ציבור וחברה מתוקנים, ואפילו במקרה זה, כאשר, משה רבנו הוא שהיה אחראי על האיסוף. האם יש כאן חשד במשה? כמובן שלא, אלא שכל חברה חייבת לבנות מערכת חוקים ותקנות שתמנע מראש חשדות וגם מעילות באמון ובתפקיד. אם בחרנו להתעלם מעוולה או מחדל בחברה ולא לקחת אחריות ולנסות לעצור אותה, הרי שאנו מסייעים בכך, הופכים להיות שותפים לפשע וכאילו ביצענו אותה בעצמנו. בן חורין משמעו להיות אחראי לסביבתנו, ליצור סביבה שפנויה מחשדות, רכילות ופחדים. סביבה, שלא תאפשר ותפתה את חברינו למעול בתפקיד אותו הפקדנו בידם. אוירה נקיה היא תנאי לסביבה רוחנית אמיתית.
מקובלים מלמדים כי העשור שהחל בשנת תש”פ הוא עשור של מודעות חדשה למין האנושי – מודעות של חמלה, אהבה, אכפתיות, דאגה לזולת ונטילת פיקוד על עצמנו, ובכלל זה, על החברה ועל הסביבה שלנו. מושג הקהילה, דמוקרטיה וצדק יקבלו בעשור הזה צורה חדשה ויעילה יותר. ואכן, אט אט אנו רואים את השינויים שקורים בעולם, ואם פעם נושאי תפקידים סרחו כי לא היה מי שיפקד ויפקח עליהם או שיפקוד את מעשיהם, הנה הדברים משתנים, וככל שניקח יותר פיקוד, כלומר, אחריות גדולה יותר על עצמנו ונחתור לבניית חברה מסודרת בעלת ערכים ומוסר פנימי גבוה לכל פרט, כך יפחת סבלה הנורא של האנושות.
הסוד לכך נמצא אצל משה רבנו, בזוהר, בדברי האר”י, הרב אשלג ובצורת חייהם של אותם מקובלים גדולים. כולם שקדו על יצירת תשתית למערך קהילתי שבו יש אחריות ופיקוד של כולם על כולם שבו יש שקיפות ואחריות. מערך כזה נותן עוצמה גדולה ויכולת לפקד על עצמנו ועל הרגשות שלנו כדי להפוך מוות ועבדות לחיים וחירות, וכאשר המודעות והשקפת העולם האלו יחלחלו בנו ובסביבה שלנו, נוכל לחוות את החירות האמיתית.
הגיע הזמן לקחת אחריות אישית, לחיות את השינוי של העתיד ולהתחיל להתאמן ולפקד על הסביבה שלנו.
לשמיעת לימוד מעמיק יותר של פרשה זו ושל פרשות אחרות הכנס/י לאתר האוניברסיטה של חיים קבלה.