הזכרנו בשבוע שעבר כי ספר “ויקרא” מדבר ברובו המוחלט על קורבנות, שהם מלשון קירוב ותפקידם לקרב אותנו לאור הבורא.
פרשת “צו” נפתחת במילים “וידבר ה’ אל משה לאמור צו את אהרון ואת בניו לאמור…”, ומסביר הזוהר כי “אין צו אלא עבודה זרה”. כלומר, כל מצב שבו אנו פועלים כמענה לצווי הרי זו “עבודה זרה”, שכן מחשבת הבריאה הייתה ועודנה להיטיב לנבראים, אלא שאנו בחרנו שלא לקבל את כל הטוב ללא מאמץ מצידנו, שכן רצינו גם כן להיות בוראים ובכך, למעשה, קיבלנו לידינו את כוח הבחירה והשליטה. ומכאן, שכל אותם מצבים בהם אנו מאבדים את השליטה על החיים שלנו, על המחשבות והרגשות שלנו, אלו הם מצבים שבהם אנו נמצאים במדרגה של עבודה זרה.
המטרה, אם כן, היא לדעת להישאר באיזון. ומבאר הזוהר בפרשתנו, כי כל נושא עבודת המקדש סובב סביב שלושה כוחות – כוהנים, לויים וישראל – ראשי תיבות “כלי”, וכי על מנת שכלי יהיה שלם ויוכל לקבל לתוכו את שפע הבריאה, חייב ששלושת הכוחות הללו יתקיימו בו. “כהן” הוא הכוח של קו ימין – הנתינה. “לוי” הוא הכוח של קו שמאל – מידת הדין. כוח של עצירה – קבלה לעצמנו בלבד. “ישראל” הוא קו אמצע – כוח האיזון.
הפרשה מספרת לנו כי תפקידו של הכהן לדאוג כי “אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה”. ומקשים, כי אם הכהן מסמל את קו ימין והאש מסמלת את קו שמאל מדוע עליו להתעסק בה? אלא שיש שני סוגים של אש: אש זרה ואש קודש. האש הזרה היא זו המתלקחת כאשר אנו נכנסים למידת הדין, כאשר הכעס, התסכול, הדיכאון, הייאוש וכו’ הם אלה ששולטים בנו. אז בוערת אותה אש זרה ומאכלת אותנו מבפנים. כיצד אנו יכולים לה? בעזרת אש קודש, שנאמר: “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה”. אם באופן תמידי בוערת אש קודש בעצמותינו, אש של עשייה למען הטוב, למען הזולת, הרי שביכולתה לכלות ולגבור על אותה אש זרה. עלינו ללבות בקרבנו את אש הקורבן, אש התמיד, ולהסתכל על עצמנו כמזבח שמעלה כל הזמן קורבנות בסערה השמיימה. בעזרת ההתלהבות הזו נוכל לגבור על האש הזרה שבתוכנו ולהתקרב עוד יותר לאור הבורא.
ללימוד של פרשת השבוע הנוכחית הכנס/י לדף הבית.
לשמיעת לימוד מעמיק יותר של פרשה זו ושל פרשות אחרות היכנס/י לאוניברסיטה של חיים קבלה