פרשת שלח לך מביאה בפנינו את סיפור המרגלים, שמעורר תהיות רבות אשר יובאו ויבוארו להלן.
הזוהר על הפרשה מסביר, כי בעולם שלנו קיימים שני כוחות – הכוח הזכרי הנותן והכוח הנקבי המקבל. אחד הסמלים של הכח הזכרי הוא השמש, אשר מאירה ומחממת תמיד – נתינה בלתי מוגבלת. מכאן גם ההקבלה למשה רבנו, אשר במשך 40 שנה נתן מעצמו והנהיג את עם ישראל ולפיכך הוא משול לשמש. אחד הסמלים של הכוח הנקבי הוא הלבנה, אשר אין לה אור משלה מלבד האור שהיא מחזירה מהשמש. בני ישראל וסתם בני אדם משולים ללבנה, שכן כמוה גם אנחנו, אין לנו אור משל עצמנו אלא רק האור שהעברנו הלאה, הוא אורו של הבורא או אור שקיבלנו מן הזולת.
הזוהר מסביר, כי כל עוד הלכו בני ישראל במדבר, היה זה זמנו של משה להאיר ולזרוח. ואולם, מרגע היכנסם לארץ המובטחת היה זה תורם להאיר ולזרוח ולכן משה לא יכול היה להיכנס עמם ארצה, שכן כל עוד השמש זורחת אין אפשרות לאף גוף אחר להאיר.
בפרשת ‘שלח לך’ משה בודק האם עם ישראל מוכן לזרוח ולכן נאמר למשה “שלח לך”, בלשון יחיד, והדרך לבדוק אם הם מוכנים היא “הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן”. על פניו צריך היה לכתוב עצים, אלא ללמדנו שמשה רצה לדעת האם בני ישראל יצליחו אחר כניסתם לארץ להתחבר למודעות ולכוונה של “עץ החיים” – מודעות של מנצחים המאפשרת לכל אדם לזרוח ולהאיר בעצמו גם ברגעים החשוכים ביותר.
ואולם, בעוד שהפרשה נפתחת במילים “שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ…”, היא נודעת בסופו של דבר כפרשת המרגלים ולא כפרשת ה”תיירים”. מה, אם כן, השתנה? נראה, כי מרגע כניסתם לארץ הבינו המרגלים, אשר היו נשיאי השבטים, את גודל המשימה העומדת לפניהם – יישוב כל העם בארץ – ושהם בעצמם, לבדם, ללא משה, לא מסוגלים לעשות זאת. יכול להיות, כך הזוהר, שעלה בליבם החשש שבמציאות החדשה הם לא יוכלו להמשיך ולשמש ראשי שבטים. מרגע זה הם ניסו לחפש תירוץ הגיוני להתנגדות שלהם להכנס לארץ (בדומה, כשאנחנו לא אוהבים מישהו אנו מחפשים מה לא בסדר אצלו, ואף בדברים שעד היום מצאו חן בעינינו). וכך הופכים הנשיאים ‘תיירים’ הבאים ליהנות ולחוות מקום חדש להיות ‘מרגלים’ ובחזקת “אורח לרגע רואה כל פגע”.
כמעט בכל רגע בחייו של אדם נתונה לו בחירה כיצד לחוות את הטיול בעולמו של הקב”ה. האם להיות במודעות המרגל (עץ הדעת, טוב ורע) ולראות כל פגע ולמצוא על מה להתלונן, או שמא להיות במודעות התייר (עץ החיים) ולנסות ליהנות מכל חוויה ולהפיק ממנה את המרב. אם נשים לב, דווקא אלה שמצליחים בחיים ומגיעים להישגים חומריים ורוחניים הינם בעלי מודעות התייר, ואילו אלה שנכשלים ומאשימים את כל העולם בכשלונם, ושתמיד ימצאו פגם באדם, או בסביבה, שייכים למודעות המרגלים.
וכך, בפרשה, המרגלים רואים כל פרט בארץ ישראל כהוכחה לתפיסת עולמם התבוסתנית, כאשר מנגד כלב ויהושע באו ואמרו “ארץ זבת חלב ודבש היא” ושאם הבורא הביאנו עד הלום אזי אין לנו על מה לדאוג. ההבדל הזה בין שני המחנות הוא ההבדל בין מציאות של “ארץ אוכלת יושביה” ל”ארץ זבת חלב ודבש”. ואם נקשה, כיצד יכולות שתי המציאויות הללו לדור בכפיפה אחת? הפיתרון מצוי בדוגמה מפורסמת אחרת מהפרשה. כשהמרגלים חוזרים ומספרים מה הם ראו הם מציינים: “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם”. כלומר, הרגשנו כחגבים ולכן הם הסתכלו עלינו כחגבים. מכאן, שהעולם סביבנו תופס אותנו כפי שאנחנו בוחרים לתפוס את עצמנו ואת יחסינו אליו, ומכאן האחריות שיש לכל אחד מאיתנו על מה שאנו מרגישים כלפי עצמנו ומה שאנחנו משדרים כלפי חוץ.
הלימוד של פרשת ‘שלח לך’ הוא שיש לנו בחירה, שעלינו להילחם במודעות המרגל שבתוכנו, כי סופו של הנופל למודעות כזאת הוא רע. עלינו לזכור לספר לעצמנו תמיד, שהיכן שאנו נמצאים ועם מי שאנחנו נמצאים זו הארץ המובטחת ומלבדה אין, כאן החלב והדבש וכאן כל מה שנחפש.
ללימוד של פרשת השבוע הנוכחית הכנס/י לדף הבית.
לשמיעת לימוד מעמיק יותר של פרשה זו ושל פרשות אחרות היכנס/י לאוניברסיטה של חיים קבלה