בשבוע שעבר פרשת תרומה עסקה בבניין המשכן. הזוהר מלמד ש- “תרומה” יש לקרוא כ- תרום ה’. כלומר, יש בכוחנו להרים את המציאות שלנו (שאותה מסמלת האות ה’) למדרגות גבוהות, וזאת ע”י נתינה לזולת, עשיית חסדים ומודעות של קדושה. פרשת תצווה היא המשך ישיר לפרשה זו, והיא עוסקת ברובה בכהן הגדול ובגדיו.
פרשת תצווה ב- 5:45 דקות
פרשת תצווה ב- 27:30 דקות
לכאורה, לרובנו אין כלל נגיעה לפרשה שעוסקת, כאמור, בכוהנים, אולם, לאחר חורבן הבית השני המונח “כהן” איבד מהמשמעות שלו, במובן זה שהיום כולנו הפכנו כהנים. כלומר, עבודת בית המקדש הפכה להיות אישית, במטרה שיתקיים בנו “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. כל אחד ואחד מאיתנו קיבל את האחריות ואת ההזדמנות ליצור מקדש בכל דבר שהוא נוגע בו. לקדש את חייו, ביתו, נישואיו, עסקיו וכו’.
“וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…” – תרגום אונקולוס, שהוא תרגום התורה לארמית, אומר “ואַת תֵפַקד”, ללמדנו על כי עלינו לקחת את הפיקוד על החיים שלנו. עלינו להבין שאנו הכהן וכי אנו מופקדים לעשות שינויים עצומים בנו ובחיינו, שמהותנו היא להיות בורא ושולט ועלינו מוטל להיות מסוגלים לצוות ולפקוד על מציאות חיינו לפעול עפ”י רצוננו. לפיכך, עלינו לזכור קודם כל, לדעת ולהבין שזה תפקידנו – להיות ככהנים. כלומר, להתנהג ולפעול כמו הכהן הגדול בבית המקדש. כך בביתנו, בעבודה ובכל דבר שיש לנו נגיעה אליו.
הפרשה מאריכה בפרטי הבגדים של הכהן הגדול ומקפידה על כל פרט ופרט, ללמדנו להקפיד על טהרת משכננו לבושינו ומעשינו, שאחרת לא נוכל לצוות ולפקוד על מציאות חיינו. כלומר, הדברים פועלים בד בבד, ובדומה לכהן הגדול גם עלינו להיות טהורים בחיינו.
הזוהר ומסביר מה פירוש המילה “ואתה” המוזכרת לכל אורך הפרשה: ו’ החיבור, היא ה- ו’ המופיעה בשם יהו”ה והיא מסמלת את השפע האלוקי הזורם מן העולמות העליונים כלפי מטה, אל העולם שלנו. “אתה” פירושו מ- א’ עד ת’, כלומר הכל, והאות ה’ מייצגת את עולמנו וצרכינו. מכאן ש”ואתה” פירושו – החיבור לכל השפע האלוהי, מ- א’ ועד ת’, באמצעות ה- ו’ שהיא הצינור המוביל את אותו שפע מלמעלה למטה אל ה- ה’ – מציאות חיינו.
בשבוע שעבר למדנו כי עלינו להרים את ה- ה’ והשבוע עלינו לחבר אותה עם ה- ו’. זו כוונת הלב שצריכה להיות בכל פעולה גשמית לכאורה, וכאשר נכניס (נפקיד) בפעולה, קדושה, אהבה ומשמעות, התוצאות של מעשי ידינו ומילות פינו יהיו בעלות משמעות וכח. הרי מאכל שהוכן באהבה ועם כל הלב יטעם אחרת מזה שהוכן כלאחר יד או, חס ושלום, בכעס ובשנאה. בקיצור, יש לקחת אחריות בכל תחום של מחשבה ומעשה כדי לחוות הצלחה של ממש.