חכמת הקבלה מלמדת שעולם האשליה, העולם שנתפס ע”י החושים והשכל, הוא עולם מסודר מאוד אשר חוסר הסדר שנראה לנו בו לעיתים הוא לכאורה בלבד, וזאת משום שאין אנו מסוגלים לראות את הקשר בין המאורעות שקורים בו. ניתן להמשיל זאת לקרחון שרק עשירית ממנו בולטת מעל פני המים, או לצל הנותן מידע מוגבל לגבי המקור שלו. חמשת החושים, שעולם האשליה נבנה על ידי המידע החלקי והמטעה שהם מעבירים אלינו, אינם הדרך היחידה להבין את העולם שסביבנו, ובכל זאת אין להתעלם מהם ומהמידע שהם מעבירים.
חכמת הקבלה מלמדת שכל תופעה בעולם האשליה היא כעין ענף ששורשו נמצא בעולם האמת. כמו צל המוטל מן העולם שמעבר. הענפים, או הצללים, מחוברים לשורשם, ומכאן שההבנה של דרך החיבור בין הענפים תלמדנו את מה שקורה בעולם האמיתי ואת הסיבות לכל מה שאנחנו חווים בעולם האשלייתי שלנו.
רוב רובה של חכמת הקבלה עוסקת בקשרים שבין הענפים לשורשיהם ובהבנה של הסדר והסיבתיות של חלקי המציאות, על מנת שתוך כדי התהליך נוכל להבין את המציאות טוב יותר ונוכל להשתלב בה בדרך שתגרום לנו פחות כאב וסבל ויותר הארה ושלמות.
ניתן להמשיל את שפת הענפים לשפתם של תמרורי הדרכים. התמרורים מהווים שפה מוסכמת והם מורים על הוראות הנסיעה למרות שלרוב אין בהם מילים, וזאת על מנת שנוכל להשתלב בתנועה ולהגיע למחוז חפצנו בדרך היעילה ביותר ללא תאונות.
פעמים רבות נראה שימוש בשפת המקובלים במילים שלכאורה אין קשר ביניהן לבין הנושא אותן הן מתארות. עלינו להבין שכאשר משתמש המקובל במילה בשפת הענפים הוא אינו מתכוון לתופעה הגשמית שהיא מתארת, אלא למהות הרוחנית העליונה עליה היא מצביעה ושהיא אך צל וביטוי קלוש של אותה מהות רוחנית בעולם הגשמי.
למשל, לימוד עץ החיים, אילן הספירות, הוא אחד מעמודי התווך של חכמת הקבלה. שמות הספירות הם שמות מופשטים, כמו חכמה, בינה, תפארת וכו’. חכמת הקבלה מלמדת שגוף האדם הוא יקום קטן ומשום כך הוא מייצג את עץ החיים כולו. בהתאם נמצא בכתבי המקובלים שימוש בשמות אברי הגוף כאשר הכוונה היא לספירות העליונות – “עין” זו ספירת חכמה, אוזן – בינה, אף – ז”א, ופה – מלכות. זרוע ימין – חסד, חזה – תפארת וכן הלאה. על פי חכמת הקבלה, כל התורה וגם התלמוד מבוססים על שפת הענפים. אם ניקח לדוגמה את המונח “עליה לרגל”, הרי שהכוונה היא לעלייה של הרגל עצמה, שהיא הקוד לספירות נצח, הוד ויסוד (תחתית עץ החיים, המשולש התחתון) המחוברות דרך קבע לקרקע, לעולם שלנו, לספירת מלכות, שהיא המודעות החומרית-גשמית. בחגים, בשלושת הרגלים, יש אפשרות לרגליים (המודעות החומרנית והמוגבלת שלנו) לעלות מעלה לספירות העליונות ולעשות שינויים בשורש הנשמה ובגורל.
מסביר זאת הרב אשלג במאמר “מהות חכמת הקבלה”:
“ודע, אשר שפת הענפים של תורת הקבלה הזו היא יותר נוחה להסביר בה מושגי החכמה מכל הלשונות הרגילות שלנו כנודע מתורת הנומינליזם אשר הלשונות נשתבשו הרבה בפיות ההמונים, כלומר שמתוך ריבוי השמוש שמשתמשים עם המילות הרי הן הולכות ומתרוקנות מתוכנן המדויק, וע”כ נעשו קשיים גדולים למסור סברות מדוייקות מאחד לחברו על ידי המבטא והכתב כנודע. מה שאין כן “בשפת הענפים של הקבלה” הנלקחת משמות הבריות ומקריהם הערוכים ועומדים לעינינו מוגדרים בחוקי הטבע, שאינם מקבלים שינוי לעולם. ואף פעם לא יארע לשומעים ולקוראים שיטעו בהבנת המלות המוצעות להם, מפני שגדרי הטבע מוחלטים למדי חוק ולא יעבור…
ובמבואר לעיל תבין דבריהם בתכלית הפשטות, שהרי נתבאר אשר עם כל המלות וההגוי הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידם אף מלה אחת מהענינים הרוחניים האלוקיים שהם למעלה מהמקום והזמן המדומים, אלא שנמצאת שפה מיוחדת לענינים הללו, שהיא “שפת הענפים” על פי הוראתם ביחסם אל שרשיהם העליונים.
אולם שפה זאת הגם שמסוגלת מאד מאד לתפקידה לישא וליתן במחקרי החכמה יותר מהשפות הרגילות כמו שהובא לעיל, אכן כל זה אמור, רק אם השומע הוא חכם מעצמו, דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שרשיהם, כי היחסים הללו אינם מתבארים כלל מהתחתון לעליון, כלומר, שבהסתכלות על הענפים התחתונים אי אפשר להוציא שום הקש ודמיון כלל על איור דוגמא בשרשיהם העליונים, ולהיפך הוא, שמהעליון ילמד התחתון, כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השרשים העליונים כמות שהם ברוחניותם למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. ואחר שמשיג היטב את השרשים העליונים מדעתו אפשר לו להסתכל בענפים המוחשים שבעוה”ז ולידע איך כל ענף מתייחס אל שרשו בעולם העליון בכל סדריו בכמות ואיכות. ואחר שיודע ומבין את כל זה היטב, אז נמצאת לו שפה משותפת בינו ובין רבו דהיינו “שפת הענפים”, אשר על פיה יוכל החכם המקובל למסור לו כל מחקרי החכמה הנוהגים בעולמות העליונים הרוחניים הן מה שקיבל מרבותיו והן הרחבתו בחכמה שמצא בעצמו, כי עתה יש להם שפה משותפת לשניהם ומבינים זה את זה.
אולם בעת שהתלמיד אינו חכם ומבין מדעתו את השפה ההיא דהיינו הוראת הענפים על שורשיהם, מובן מעצמו שאין ביכולתו של הרב להסביר לו אף מלה אחת בחכמה הרוחנית הזו. ואין צריך לומר לישא ליתן עמו במחקרי החכמה, היות שאין להם כלל שפה משותפת להשתמש עמה ונמצאים שהם כמו אילמים וע”כ בהכרח שאין מוסרין מעשי מרכבה שהיא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו.
כינויים הזרים לרוח אנושי
עם כל המתבאר לעיל, תבין מה שנמצאים לפעמים בספרי הקבלה, כינויים וערכים הזרים מאד לרוח אנושי, והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים שהם ספרי הזהר והתיקונים וספרי הארי ז”ל, אשר המה מתמיהים מאד, מה היה להם לחכמים האלו להשתמש בכינויים נמוכים כאלה לביטוי רעיונות נשגבים וקדושים הללו. אולם אחר שרכשת לך את הידיעות המובאות לעיל יובן לך הדבר על אמיתו, כי נתבאר שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בשפה המיוחדת לדבר שהיא “שפת הענפים” ע”פ היחסים לשרשיהם העליונים. ולפיכך מובן מאליו שאי אפשר לעזוב שום ענף או מקרה של ענף מפני נחיתות הדרגה שלו ולא להשתמש עמו לבטוי המושכל הרצוי בתוך קשרי החכמה, בו בעת שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר שנקחהו בתמורתו.
כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד, כן אין לנו ב’ ענפים שיתיחסו לשורש אחד, באופן, שאם נשאיר איזה מקרה שלא להשתמש עמו, נמצא שמלבד שאנו מאבדים את המושכל הרוחני ההוא שכנגדו בעולם העליון, כי אין לנו עוד שום מלה תמורתו להראות על השורש ההוא, הנה עוד יזיק דבר זה לכל מרחבי החכמה כולה, ועל כל היקפה, שהרי נעדרת לנו טבעת אחת משלשלת כללות החכמה הקשורה במושג ההוא. ע”כ נמצא שמטיל פגם על החכמה כולה, כי אין לך עוד חכמה בחכמות העולם שיהיו הענינים מלוכדים וקשורים זה בזה בדרך עילה ועלול קודם ונמשך, כמו חכמת הקבלה, הקשורה מראשה עד סופה זה בזה ממש כמו שרשרת ארוכה, אשר ע”כ בהעלם לנו ידיעה קטנה בינתים, נחשכה בעדינו כל החכמה כולה, משום שכל עניניה קשורים חזק זה בזה ומתלכדים לאחד ממש.
ומעתה אין שום תמיהא עליהם במה שמשתמשים לפעמים בכינוים זרים, כי אין להם חרות של בחירה בכינויים להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע, אלא שמוכרחים תמיד להביא בדיוק אותו הענף או המקרה המורה באצבע על שורשו העליון בכל השיעור הנחוץ לענין, וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדוייקת לעיני חבריהם המעיינים…”