שיעור 3 – חלק א’
בשיעורים הקודמים למדנו, כי על מנת לחיות בעולם הזה עלינו להבין לשם מה באנו לכאן ומהי מטרתנו, ולאחר שהפכנו בעניין הבנו כי בסופו של דבר מטרתנו בחיים היא להרגיש “טוב” במובן הרחב של המילה – לחוש תחושת מלאות. ואולם, נשאלת השאלה, מלאים במה? וענינו, באנרגיה רוחנית, אשר נקראת בפי המקובלים “אור”. אור זה אינו ניתן לתפישה חושית וזהו למעשה האור שנברא בבריאת העולם (“ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור” (בראשית א’, 3) להבדיל מבריאת המאורות ביום הרביעי), וכאשר אדם מתחבר אליו הוא מרגיש שיש לו הכול. מסקנה זו הובילה אותנו לחוק הראשון והוא שעלינו להתמלא באור.
ואולם, כשניסינו להגדיר את תחושת המלאות אליה אנו שואפים ולהגדיר מהו אותו “אור”, אין בידינו לעשות זאת בדיוק כשם שאין ביכולתנו להסביר מהם אהבה, שמחה וסיפוק, או מהם וכיצד התרחשו השראה, דמיון, הברקה והמצאה. דבר זה, הוביל אותנו לחוק השני: ההיגיון של חמשת החושים הוא מגביל ומטעה. כלומר, אין לחפש את משאת נפשנו בעולם ההיגיון.
אם כן, היכן עלינו לחפש?
המקובלים מחלקים את העולם לשניים: עולם האמת ועולם האשליה. כל מה שאנו יכולים לתפוס בחושים שלנו הוא עולם האשליה. כל מה שלא ניתן לתפוס באמצעות החושים שלנו והוא נמצא אל מעבר להם, הוא עולם האמת. הוא המציאות שאנו רוצים לעצמנו. עולם האמת הוא לא משהו שאינו מושג או שנמצא במקום אחר, הוא נמצא כאן ועכשיו, שכן אנו מצליחים להתחבר אליו מדי פעם, אלא שכנראה הוא לא נמצא באותו תדר שבו פועלים חמשת החושים שלנו.
שפת הענפים
המקובלים טענו כי יש קשר בין עולם האמת ועולם האשליה ולשם כך הם יצרו שפה חדשה – שפת הענפים. זוהי השפה של עולם האמת, הנשמה ו”האור”. אולם, השפה נבנתה מתוך ידיעה שאנו מוגבלים ע”י החושים שלנו. ההנחה היא שכל מה שאנו חווים, רואים ושומעים בעולם הגשמי הוא ענף, או שלוחה, של העולם האמיתי. מעין צל של העולם האמיתי. אם אני קולט משהו בעולם האשליה בחושים שלי הרי שקלטתי למעשה “צל”, השתקפות של דבר מסוים מהעולם האמיתי. תפישת העולם של המקובלים היא שמתוך ההבנה של הענפים והיחסים ביניהם (התופעות הנתפשות ע”י חמשת החושים) אפשר להקיש על השורשים שהם המרכיבים והיסודות של העולם האמיתי.
איך התחיל הכל?
ואולם, לפני שנתחיל ללמוד את שפת הענפים עלינו להבין תחילה איך התחיל הכל, שאז נוכל להבין למה הדברים קורים בצורה שבה הם קורים. המקובלים קוראים לזה לדעת את הזרע, אשר בשפת הענפים ובדומה לזרע של עץ, מכיל באופן פוטנציאלי את כל העץ, על ענפיו, שורשיו, פירותיו, ניצניו ותכונותיו השונות. ידיעותינו לגבי תכונות הזרע מאפשרות לנו לשלוט בעץ ובדרך הגדילה וההתפתחות שלו. אנו נדע היכן לשתול אותו, באיזו עונה ואיך לטפל בו. כך גם לגבי עצמנו. אם נדע מהו זרע המציאות של חיינו נוכל לשלוט בה ביתר קלות.
אור אין סוף
המקובלים כתבו כבר לפני אלפי שנים שהכל התחיל מנקודה אמצעית שלא היו בה זמן ומרחב. האנרגיה שבנתה את הנקודה הזאת היא האור. הגדרת האור היא כאנרגיה אינסופית שמהותה, כמו האור הגשמי, להתפשט, לחלק ולהיטיב. האור הזה, לפי חכמת הקבלה, הוא הכח המחייה והבונה כל פרט וכל חלק בבריאה. זה הכח שנותן חיים לכל בריה ביקום. זה הכח שמניע ומקיים כל חפץ, כל עצם וכל חלקיק בבריאה. כל אנרגיה גשמית, רגשית או רוחנית שאנחנו מכירים היא השתלשלות של האור הזה – אור אין סוף. אור אין סוף שהוא המחייה את הכל ובלעדיו אין קיום לשום חפץ, חלקיק או בריה, הוא הסיבה של הכל וכולל את כל המציאות בתוכו, הוא הזרע של הבריאה שכולל את כל מה שיצמח ויתפשט ממנו בהמשך. מהותו של האור היא להיטיב לנבראים ולחלק עמם את טובו ושפעו. אפשר גם לומר שהאור הוא אנרגיה חיובית אינסופית של חיים. “חיובית” בדומה למונח מתורת החשמל, האטום או המגנט. האור הוא הקוטב החיובי, “הפלוס” של הבריאה.
על האור הזה דיברנו בשיעורים הקודמים כאשר הבאנו את החוק הראשון שעסק במטרת החיים, שהיא בעצם תחושה – להתחבר אל האור ולהתמלא בו. אלא שאין אנו פוגשים באור הזה רק כתחושה. תורת הקבלה מלמדת שכאשר אנחנו רואים שגשוג של חיים בצמח בר או בגידול חקלאי הרי שזה מכיוון שהאור המחייה זורם בו, וכאשר אנחנו צופים בקמילה ובחידלון זה סימן לכך שהאור הפסיק לזרום באותו צמח. אפשר להסיק מסקנה דומה גם לגבי בעלי חיים, בני אדם, עסק כלכלי או קהילה אנושית. שגשוג וצמיחה הם סימן לזרימה בלתי פוסקת של אור אין סוף במערכת כלשהי או אצל הפרט. קמילה וחוסר אנרגיה הם תוצאה של היעדר הנביעה ודלדול הזרימה של האור באותה מערכת.
בהתאם לחוק הראשון של החיים, כאשר אנחנו אוהבים אדם, או להבדיל, כאשר אנחנו חושקים בחפץ מסוים, אנחנו נמשכים לאור שבתוכו ולא לקליפה החיצונית שהחושים שלנו תופשים וחווים. כאשר אנחנו לא מקבלים את האור הזה מאותו אדם, מאותו חפץ (או מוצר), או מאותו אירוע או מערכת חברתית, עסקית או משפחתית, נעשה את כל שביכולתנו לעזוב, להתנתק ולחפש מקור אחר לאור, לסיפוק ולמילוי. זו הסיבה שנעדיף מוצר מסוים על פני מוצר אחר, למרות שממבט ראשון שניהם בעלי אותו תג מחיר ובאותה האיכות. בדיקה נוספת יכולה לגלות שבמוצר שבחרנו יש יותר אנרגיה, יותר אור של אהבה, התלהבות, חשק ועוצמה שהושקעו בתהליך הכנתו ושיווקו.
הכלי – הרצון לקבל
ואולם, אם מלכתחילה היה רק אור שהוא, כאמור, אינסופי, אזי לאן הוא יכול היה להמשיך ולהתפשט? עם מי הוא יכול היה לחלוק ולתת מהשפע שלו? למי הוא יכול היה להיטיב?
מוכרח, אם כן, היה להיות מי שיקבל ושזו מהותו. עצם קיומו של האור, זרע הבריאה והסיבה לכול, חייב את בריאתו, יש מאין, של נברא אשר יהיה מסוגל לקבל את כל מה שהיה לאור להציע, והנברא הזה נקרא בשפת הקבלה, שפת הענפים, הכלי. “כלי” מלשון “יכולת להכיל”. מי שיכול להכיל בתוכו את האור המתפשט מן האין סוף. בהגדרה זו יש כדי ללמד על מהותו של הכלי – הרצון לקבל את השפע המתפשט מן האור שברא אותו. הכלי הוא הקוטב השלילי (שלילי, בדומה לקוטב השלילי של חשמל, מגנט או אטום) והמקבל של הבריאה.
הכלי הוא מה שמגלה את האור בעולם שלנו. כאשר אנחנו אוהבים את זולתנו ומתעורר בנו החשק לתת לו ולהיטיב עמו, אנחנו זקוקים לכלי שיוציא לפועל את האנרגיה, האור, שלוחץ בקרבינו לחלק ולחלוק. הכלי הזה יהיה האמצעי שבתוכו “נארוז” את האור שאותו אנו רוצים לחלוק ולתת. מילים, מעשים, חפצים ופעולות מהווים את הכלים דרכם אנחנו מבטאים את האנרגיה שבתוכנו, אשר מחפשת מוצא וביטוי.
חכמת הקבלה מלמדת שבריאתו של הכלי הייתה תחילת התפשטותו של האור מעצמות הבורא (עצמות, מלשון עצם, המהות הפנימית שאינה נראית), שאחרת כיצד יכול האור להתפשט ולחלק אם אין לו עם מי לחלוק? הופעתו של הכלי היא בעצם הופעתן של הנשמות של כל יצור וכל נברא – דומם, צומח, חי או מדבר (אדם). נזכיר, כי באחד השיעורים הקודמים כבר הגדרנו את הנשמה ככלי שיש לו את היכולת והמידה לקבל את האור לפי גודלו וכי שורש המילה נשמה הוא מלשון “שומה”, קרי: הערכת גודל וקיבולת.
מכאן אנחנו מבינים שכל מה שנראה ונחווה, לפי תורת הקבלה, הוא שילוב של אור וכלי. האור הוא הכח המחייה והמניע והכלי הוא המהות שמגלה את האור 
ומאפשרת את ביטויו.
ניתן להמשיל זאת למכשיר חשמלי כאשר אנרגיית החשמל נמשלת לאור שאי אפשר לראות אותו, או לתפוש אותו באמצעות החושים. המכשיר עצמו נמשל לכלי שאנרגית החשמל חייבת לזרום דרכו כדי לפעול ולהתגלות. מכאן אנו מבינים שגם לחפצים, צמחים ובעלי חיים יש סוג של נשמה. כלומר, כלי שמגלה דרכם את אור האין סוף. כל כלי מגלה את האור בדרך שונה, בדיוק כפי שמכשירי חשמל שונים מגלים את התועלת שבחשמל (וגם את הסכנה שבעוצמתו) בדרך המיוחדת שלשמה הם נבנו. נורת החשמל תאיר אור, המקרר יקרר את המזון ומפזר החום יחמם אותנו. הפעולות השונות, שמכשירי חשמל מגלים, יכולות לעשות דבר והיפוכו כמו חימום וקירור, למשל, אבל הכח שמאחורי כולם הוא כח אחד. השוני הוא רק בכלי שמגלה את הכח האחד הראשוני.
הכלי הזה הוא הרצון שלנו לקבל. מידת הרצון קובעת כיצד נמשוך לתוכנו את האור וכיצד נגלה אותו לסביבתנו. הרצון הזה מגיע מן הנשמה ועובדה היא שאדם שנפח את נשמתו אינו רוצה יותר דבר מכיוון שמקור הרצונות, קרי: הנשמה, עזב את הגוף והלך ממנו.
כאן אנחנו יכולים לתקן את אמרתו המפורסמת של דקארט “אני חושב משמע אני קיים”. לפי הקבלה נכון יותר לומר “אני רוצה, לכן אני חושב, משמע אני קיים”.
בריאתו של הכלי, שכל הנשמות היו כלולות בו, הייתה אינסופית מכיוון שכמו שנתינתו של האור היא אינסופית, כך גם הכלי שנברא. הנשמות הנבראות הכילו את כל הרצונות להתמלא, לקבל וליהנות. האור התפשט ומילא את כל הרצונות ללא גבול וללא זמן (שהוא גבול). האור והכלי היו עכשיו באחדות נפלאה שמכונה במדרש “הוא (האור) ושמו (הכלי) אחד”.
אם נתאר לעצמנו מציאות בה נקבל כל מה שנחפוץ בו, מצב בו כל חשק ורצון יתמלאו מיידית ללא גבול ותנאי, נוכל להתקרב ולהבין את מציאות האין סוף בה הנבראים ואור הבורא כולם אחד ללא פירוד.
ואולם, אם היה כל כך טוב באין סוף ואם הכול היה כל כך מושלם, אז איך זה שלא נשארנו שם? איך נוצרה המציאות שאנחנו מכירים שבה הכול שרוי בכל כך הרבה חושך, כאב ופירוד?
על כך נמשיך בשיעור הבא.
להאזנה להרצאה ניתן להיכנס לאתר האוניברסיטה של חיים קבלה