ספירת העומר | חיים קבלה

ספירת העומר, על פי חכמת הקבלה, היא התקופה של שבעת השבועות שבהם מאירים כל האורות, הספירות שהאירו בבת אחת בליל הסדר. במשך שבעת השבועות של ספירת העומר אותם אורות חוזרים, כסדרם ובאמצעותם, אנחנו יכולים לבנות את תבנית, מדרגות האדם הרוחני השלם.

ספירת העומר עפ”י המסורת

מצווה מן התורה היא לספור את ספירת העומר, שנאמר: “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’” (ויקרא כ”ג, ט”ו-י”ז). חכמים פירשו כי “ממחרת השבת” זהו יום ט”ז בניסן שהחל ממנו יש לספור את ספירת העומר במשך שבעה שבועות עד ליום החמישים הוא חג מתן תורה – חג השבועות.

תקופה זו של ספירת העומר מאופיינת במנהגי אבלות, הדעה הרווחת היא שזאת בעקבות אסונות שאירעו לעם היהודי במהלך התקופה. בתוך כך, נהוג לייחס לתקופה זו את מותם של 24 אלף מתלמידיו של ר’ עקיבא.

ספירת העומר עפ”י הקבלה

תחילתה של ספירת העומר במוצאי החג הראשון של פסח באה על רקע יציאת מצרים בה אנו מספרים בליל הסדר, ומסמלת את תחילת יציאתם של בני ישראל לחירות רוחנית, היא החירות מ- מ”ט שערי טומאה שבהם היו נתונים בני ישראל במצרים.

מ”ט שערי טומאה

מ”ט שערי טומאה הינו מושג שמגדיר את 49 המדרגות של ירידה לטומאה שאדם יכול לרדת בהן ועדיין לעלות חזרה ולתקן את נשמתו. ואולם, ירידה אל השער החמישים, אין ממנה חזרה, לפחות לא באותו הגלגול. בני ישראל היו שרויים במצרים בשער ה-מ”ט של מדרגות הטומאה וכדי למנוע את נפילתם אל השער ה-נ’ צריך היה נס גדול שאין כדוגמתו והוא כניסתם של אורות גדולים שאיפשרו שינוי תודעתי בעם ויציאה מחשבתית-רגשית ופיזית ממצב של עבדות לחירות.

הרב אשלג מלמדנו שעוצמת הנס היתה חזקה מספיק כדי להוציא את בני ישראל ממדרגת האנוכיות והאהבה העצמית בה היו שרויים בדומה למצרים שבתוכם חיו. מכאן, ארבעים ותשעה יום של ספירת העומר, המאפשרים לנו לצאת מ-מ”ט שערי הטומאה שלנו, ועל כך יסופר להלן.

ימי קטנות

ההגדרה הרוחנית של שני המצבים “קטן” ו”עבד” היא דומה למדי והיא מתייחסת למצב בו אין לאדם יכולת להוציא לפועל את מהותו משחר הבריאה והיא “להיות בורא”. בהלכה היהודית “קטן” הוא מי שטרם הגיע לגיל בר/בת מצוה (ראה קישור), אבל לפי האר”י הקדוש, המילה “קטן” נועדה לאפיין אדם הנמצא במצב “קטנות”. כלומר, ככזה שאינו מסוגל לשלוט ביצריו, ממש כמו ילד קטן הנשלט לחלוטין על ידי מאווייו, רגשותיו, גחמותיו ורצונותיו גרידא. בני ישראל היו עבדים במצרים מכיוון שזו הייתה המדרגה הרוחנית שלהם – עבדות ליצר הרע. על מנת לצאת ממצב זה היה עלינו לחוות נס גדול. ואולם, אליה וקוץ בה. עצם קבלת הנס מנעה מאיתנו למלא אחר חוקי הבריאה ואחר ייעודנו בעולם הזה – להיות בורא.עפ”י הקבלה, חוויותינו בעולם החומר, עולם האשליה, אינם אלא צל של האירועים בעולם האמת, בעולם הרוח, וכאשר אירוע משמעותי וגדול בזמן קורה הרי שהוא נצרב לשנים שיבואו. וכך הוא הדבר, שלזכר אותו נס שקיבלו בני ישראל בליל הסדר, כך גם אנחנו מקבלים בכל שנה ושנה את אותם אורות גדולים. אולם, בהשאלה בלבד, שכן מיד לאחר חג הפסח נעלמים אותם אורות ובמקומם נכנסים אורות ה”קטנות”, וזאת כדי להכין אותנו לקבל את אורות הגאולה מתוך מקום של “בורא”, של בניית ה”גדלות”, הבגרות הרוחנית והנפשית ושליטתנו בגורל באופן עצמאי עפ”י חוקי היקום.

האר”י הקדוש מלמדנו שבימי ספירת העומר יש באפשרותנו להתחבר לאותן מדרגות, אותם שלבים, שיאפשרו לנו לגדול ו”להתבגר”. מדרגות אלו נקראות “מוחין דקטנות” (כוחות של חיבור למדרגת הקטנות). ואולם, המדרגות הללו יש בהם כדי לגרום לנו להיות חסרי הגנה, לפעמים כמו ילדים קטנים

זו הסיבה למנהגי האבלות (שאינם בעצם אבלות אלא זהירות) הנוהגים בימי ספירת העומר, לא בגלל אירועים שקרו בימים רחוקים שאין לנו נגיעה אישית אליהם אלא משום שהמקובלים מאמינים שבימים אלו פגומה היכולת שלנו להחליט החלטות בעלות משמעות בכל תחומי חיינו: בעסקים (קנייה, מכירה וחתימת חוזים), במשפחה (נישואין, חגיגות גדולות), או באירועים המצריכים נקיטת אחריות גדולה מדי.

רק בל”ג בעומר יש לנו יום של הפוגה זמנית, ולכן נוהגים ביום זה להתחתן, לחתום על חוזים, לקנות בתים חדשים וכו’. נהוג שב”ימי ההגבלה” (שלושת הימים שלפני שבועות) כבר בטלות ההגבלות שחלות בזמן ספירת העומר.

עצות מעשיות לימי העומר

שבעה השבועות של ספירת העומר הם זמן מיוחד לניקוי ובנייה מחדש של האישיות שלנו. כל יום בתקופה של 49 הימים מייצג היבט נוסף של צמיחה. מכיוון שמדובר בתקופה מאוד רגישה של צמיחה מהיבטים של עבדות והתנהגות לא בוגרת, יש לצפות לזמנים של כעס, אי-נוחות נפשית ורגשות אחרים הנלווים לחוסר בגרות. המטרה הגדולה היא להשיג תחושה אמיתית של בגרות וחופש עד ליום ה-50 – חג השבועות.
לכן, זה הזמן להיות זהירים מאוד ולא לאפשר למצבי הרוח שלנו להשתלט אפילו שנראה לנו שיש לנו הצדקה לכך. עלינו לקבל על עצמנו אחריות על מעשים רבים של חסד ככל האפשר, קטנים וגדולים. יש להמנע מביקורתיות גם כשאנו בטוחים שזה הדבר הנכון לעשות. מומלץ להשתמש במדיטצית המקווה (טבילה במים – חסד) פעמים רבות ככל האפשר על מנת לטהר את הגוף ואת הנפש.

ספירת העומר – איך סופרים את העומר?

ניתן למצוא ברוב סידורי התפילה הספרדיים או החסידיים את ציון כוונות התפילה לכל יום בספירת העומר. העיקרון הוא לפי הנלמד למעלה שארבעים ותשעת הימים של ספירת העומר נחלקים לשבעה שבועות, שנאמר: “שבע שבתות תמימות תהיינה”, כאשר כל שבוע מתייחס לאחת משבע ה-‘ספירות התחתונות’ (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) ומהוות עבורנו הזדמנות לתקן את שפגמנו בכל אחת מהן, כאשר כל אחת מסמלת ערוץ מסוים דרכו אנחנו מביאים לעולם את האור של הבריאה”לתקן את שפגמנו בכל אחת מהן”. השבוע הראשון הוא כולו ‘חסד’, השבוע השני הוא ‘גבורה’, השלישי הוא ‘תפארת’, וכן הלאה. כמו כן, כל שבוע מתחלק לשבע ספירות תחתונות: היום הראשון בשבוע הראשון הוא ‘חסד שבחסד’, היום השני הוא ‘גבורה שבחסד’ וכן הלאה. הכוונות המדויקות לכל אחד מן הימים הן מורכבות למדי, ובכל זאת מן הראוי לכוון להתחבר לספירה של אותו היום בצורה שתביא אותנו למחשבות, רגשות ומעשים שאותם אנו מעוניינים לתקן באותו היום.

שבועות ומתן תורה – המטרה הגדולה

בזוהר מתואר היום החמישים – חג השבועות – כלילה שבו הכלה מתחברת בבעלה. עפ”י הרב אשלג, בארבעים ותשעה ימי ספירת העומר אנו עוברים בקטן את תהליך התיקון שהמין האנושי חווה במשך אלפי שנות גלות, שכן כאשר בני ישראל הגיעו להר סיני (ביום ה- 49 לאחר יציאת מצרים) נאמר שם “וייחן שם ישראל” ולא ויחנו. כלומר, כולם כאחד. כולם הבינו שיש להם מטרה משותפת, וזו החופה בין הכלה = האנושות, ובעלה = הבורא. זהו סיפור האהבה שבין המין האנושי והבורא. הגלות שבה אנו נמצאים היא למעשה מצב שבו הבורא מאוהב בכלתו ומחזר אחריה במשך אלפי שנים, אך הכלה לא מבינה כלל שהיא כלה, ומאחר שהיא שרויה כל הזמן במצב של חושך וגלות, היא לא תמיד מסוגלת להחזיר אהבה. כשהיא בתודעה של “קטן” – קרי: פחד,כעס, לחץ וחושך – היא לא יכולה להחזיר, לקבל או לראות את האהבה. ואולם, במעמד הר סיני הכול נעלם. מסביר הרב אשלג, ש-600 אלף איש הצליחו להרגיע זה את זה ולהבין ביחד שאנחנו הכלה. כולנו טובים וכולנו כאן כדי לעזור זה לזה. אך על מנת להגיע לזה צריך היה להתכונן במשך 49 יום, צריכים היינו להתגבר על 49 שערי טומאה.