קלפי קבלה להכרת המונחים
על פי המדע, לפני כ- 15 מיליארד שנים לערך נוצר היקום שלנו באמצעות המפץ הגדול. המפץ הגדול מהווה למעשה את לידת היקום. זוהי טענת המדע וחכמת הקבלה מסכימה עמה. ואולם, השאלה שחוקרי המדע המודרני עדיין מתחבטים בה, או אולי אפילו לא מעיזים לדון בה, ואשר נותרה בינתיים ללא מענה, היא מה קרה לפני המפץ הגדול? חכמת הקבלה, לעומת זאת, מלמדת שלפני המפץ הגדול היה כוח אינסופי של אנרגיה חיובית. לא היו בו התחלה ולא סוף. המילה המתארת אנרגיה ראשונית זו היא “אור“. לפני המפץ הגדול, האור מילא את כל המציאות. לא היה חלל, לא היה זמן, לא הייתה תנועה. העניין מתואר בספר עץ החיים של האר”י במילים “דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות… “.
המקובלים למדו זאת מספר בראשית, אשר מתאר בפסוקיו הראשונים, כי “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ… ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור…”. מכיוון שהאור הגשמי בעולמנו מגיע בעיקר מהשמש ומהכוכבים ומכיוון שאלו נבראו רק ביום הרביעי, אנו מבינים כי האור של בראשית לא היה אור גשמי אלא אור רוחני. אך לאן נעלם האור הרוחני עם התגשמותה של הבריאה? על כך אומר המדרש, כי “גנז אותו הקב”ה לצדיקים לעתיד לבא”, ובכך עוסקת חכמת הקבלה – במציאת אותו אור גנוז.
אור – הגדרה
האור, על פי חכמת הקבלה הוא הכוח המחיה את הבריאה, הוא ממלא כל חלק במציאות, מניע אותו ומאפשר את קיומו. אנחנו מתחברים אל האור כאשר אנחנו חווים כל דבר חיובי. האור הוא תחושה אינסופית של שלווה, סיפוק והנאה, אמונה ושביעות הרצון, נתינה, אהבה ושמחה. כל אלה מהווים ביטוי לתכונתו של האור.
בריאת “הכלי”
טבעו הכולל של האור ומהותו הוא להתפשט, לתת ולחלוק. לפיכך, ועל אף שבתחילה היה רק אור, היה עליו לברוא אמצעי, “כלי”, אשר יוכל לקבל ולהכיל את כל מה שהוא נותן ומשפיע (מלשון נתינת שפע). אנחנו, הנבראים, שתכונתנו הבסיסית היא “הרצון לקבל” מהווים את הכלי שברא האור.
אומר על כך הרב אשלג בספרו “תלמוד עשר הספירות” על “עץ החיים” של האר”י, “…כי בהיות הנאצל מקבל את שפע חיותו מן המאציל, הנה בהכרח יש לו רצון והשתוקקות לקבל את שפעו זה (האור) ממנו (מן המאציל)… ולא עוד, (ההשתוקקות לקבל) היא כללות כל החומר שבנאצל. באופן שכל מה שיש בנאצל זולת זה החומר (הרצון לקבל) כבר אינו מיוחס לבחינת זה החומר אלא לבחינת השפע שלו (האור) שמקבל מן המאציל.” כלומר, האור של הבריאה הוא הכוח שמחיה כל דבר במציאות ומאפשר את קיומו.
קלפי קבלה להכרת המונחים
חכמת הקבלה מלמדת שעם הבריאה חלק האור עם הכלי הנברא אין סוף של טוב וכאשר התעורר בכלי הרצון להשפיע גם כן (כאשר אנחנו מאושרים ומלאים באור, מתעורר בנו חשק לחלוק ולתת כי זה מה שהאור עושה לנו), צמצם זה האחרון את רצונו לקבל והתוצאה של אותו צמצום היא בריאת העולם הגשמי וזו הסיבה למפץ הגדול. העולם הגשמי הוא המקום, שבו עלינו לחפש את האור וללמוד איך לשמור עליו. כאן, אנחנו חווים בכל יום אינספור מצבים בהם אנחנו יכולים לברוא אור מתוך החושך, סדר מתוך האי-סדר, הצלחה מתוך הכישלון וודאות מתוך הספק. מצבים כאלה מחברים אותנו לאור בזכות ולא בחסד.
החיפוש
מכיוון שהאור איננו גשמי, עלינו לחפש אותו שלא באמצעות חמשת החושים. קרי, בלב ובמחשבה. למעשה, חיינו מסתכמים במעין משחק בלתי נפסק של מחבואים, או “מחפשים את המטמון”, במרוץ אחר ההארה, השקט הפנימי, המילוי, האהבה וכל הכרוך בזה.
חוכמת הקבלה מסבירה כי למעשה אנו מתאחדים מחדש עם האור ברגע שאנו מחקים את טבעו הנותן והאוהב. ברגע שבו אנחנו הופכים את תפקידנו מסביל לפעיל, מנברא לבורא ומחושך לאור, אנו יוצרים את הקשר בין העולם הגשמי לבין העולם הרוחני שממעל. באמצעות מימוש היכולת שלנו לחלוק, אנו יוצרים את החיבור לאור שברא אותנו.
לימוד הקבלה עוסק ברובו בחוקים ובכללים שמאפשרים זרימה בלתי פוסקת ככל האפשר בכל תחום בחיינו.
עולם המונחים של הקבלה משתמש במילה אור בכמה הקשרים, כדלקמן:
אור דחכמה, אור שמגיע מ”למעלה למטה”. האור הצרוף והנקי שמגיע ישר ממקורו. מה שמושך את האור הישר הוא הרצון המיידי שלנו. עצם המחשבה “אני רוצה” מושכת אור ישר. הבעיה היא שהאור הישר אינו עובר דרך מערכת הספירות שמרכיבה את עץ החיים, ומשמשת כמערכת של שַנאִים המנתבים ומזרימים אלינו את האור בצורה מאוזנת. האור הישר אינו יכול, אפוא, להישאר בתוך הכלי והוא שורף ומכלה אותו עם הגיעו אליו, וזאת משום שהכלי אינו מסוגל להכיל אור ישר.
ניתן להשוות את האור הישר לכוח המגיע מתחנת כוח חשמלי. אם נחבר מכשיר חשמל ביתי ישירות לתחנת הכוח ללא שנאים הרי שהחשמל, כמו האור הישר, אשר יזרום במקרה זה, יגרום לפיצוץ.
איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלנו?
כל חשיבה אנוכית, כל רצון ודחף לסיפוק מיידי יכולים להביא לסיפוק זמני, אבל השריפה, הקֶצֶר, יבואו אחר כך ללא כל ספק. אלו יתבטאו בשריפה הפנימית שמתרגמת לרגשות כמו כעס, שנאת הזולת, שנאה עצמית, תסכול, האשמה, אשמה, דיכאון, תחושת קרבן, חוסר מזל, עוינות וכו’.
אז איך משיגים מילוי וסיפוק בלי להישרף?
האור הישר אינו יכול להתבטא ללא מסך של אור חוזר.
קלפי קבלה להכרת המונחים
זהו האור שנוצר לאחר שהחזרנו את האור הישר. האור שרצינו לקבל ולמרות זאת דחינו אותו. חוקי הצמצום אומרים שרק כאשר אנו דוחים את ‘האור הישר’ ובוראים אור חדש – קרי, אור חוזר – אנו יכולים באמת לזכות במילוי וסיפוק בני-קיימא. האור החוזר שב אלינו דרך מערכת הספירות, נשאר בתוכנו והופך להיות האור הפנימי שלנו.
ניתן להבין זאת גם על פי חוקי הפיסיקה הבסיסיים, המסבירים שדמותו של עצם שאנו רואים תלויה בכמות האור שהוא מחזיר, או מייצר. מכאן אפשר להבין מדוע דרך נתינה לזולת, התחשבות, רגישות, חמלה והבנה, המנוגדים לטבע שלנו, שרוצה לקבל לעצמו בלבד, אפשר להשיג אושר ללא גבול. אנוכיות, לעומת זאת, תסתיים תמיד בחושך מנטאלי ובכאוס.
זהו האור המולבש בכלי, המכיל וממלא אותו. האור הפנימי הוא תוצאה של כמות האור שהחזיר הכלי ודחה למרות רצונו לקבל את האור.
כאשר נברא העולם, על-ידי המאמר “יהי אור”, היה זה האור הרוחני שנגנז (השמש, הירח והכוכבים נבראו רק ביום הרביעי), וכמאמר האגדה “ראהו שאינו כדאי להשתמש בו לרשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא” (רש”י על בראשית א’, 4). אור הבריאה הגנוז הוא מֵעֶבֶר לאשליית חמשת החושים, ואולם ניתן להתחבר אליו כאשר אנו נוהגים בדרך של אהבת חינם, עזרה לזולת, כבוד אנושי לכל אדם, הפעלת התנגדות לדחף מיידי (צמצום יזום בורא אור חוזר ומאפשר לנו לקבל את האור הישר) וכו’. אורח חיים רוחני מאפשר לאור הגנוז למלא את חיי היום-יום וגם את המעשים הגשמיים לכאורה, כמו שנאמר “הכל תלוי בכוונה”.
זהו האור המיועד להתלבש בכלי (הפוטנציאל שלנו) מששת ימי בראשית, אלא שהוא מתעכב בגלל המחסומים שמציב הכלי, ושמונעים מהאור כניסה אליו. מאחר שהאור עדיין לא התלבש בכלי, מרגיש הכלי רק הארה דקה שלו, הגורמת לו להיות מודע לריחוקו מהאור ולהשתוקק אליו. האור המקיף הוא הארה רחוקה. מעבר לכך, האור המקיף הוא גם הארה בטוחה, בחינת זה שהיא עתידה להתלבש בכלי. האור “מקיף” את הכלי מסביב, ואינו מותיר לו אפשרות להימלט ממנו. בדרך זו יביא האור המקיף את הכלי לידי מצבים שיגרמו לו להיות ראוי לקבל את האור בשלמות. כשהאור המקיף רוצה להיכנס אנו עשויים להרגיש זאת כלחץ, אי-שקט, או התפרקות של דברים שנראו לנו עד כה יציבים, מה שמאלץ אותנו לצאת מתחום הנוחות שלנו על-מנת להשיג יציבות מחודשת ואיזון. המאמץ להשגת האיזון והיציבות מחדש, או המרדף אחר החוסר המציק (אור מקיף), מביאים אותנו למצבים של השתנות בהם נהפוך את האור המקיף לאור פנימי.
מתפקידנו למשוך את האור המקיף ולהכניסו לתוכנו ובכך לחוות התעלות רוחנית, וזאת באמצעות בריאתם של מצבים של גילוי אור בחיינו. דהיינו, חשיבה חיובית, נתינה לזולת והתמודדות עם מצבים מתוך מסירות נפש ודביקות בטוב ובישר.
לכל אחד מאתנו יש אנרגיות שחוסמות את הזרימה של האור. קליפות האנרגיות הללו הן בעצם תוצאה של צלקות, משקעים של אירועי עבר בהם נכווינו, מאחר שלא ידענו איך להתחבר אל האור ו”שרפנו” את עצמנו עד לשד העצמות. מה שנותר אלו הם עקבות של אנרגיה שלילית – פחד, אכזבה, חוסר ביטחון, אהבה נכזבת וכד’ – של אותו ענן שחור שהשאיר הפיצוץ. אלה חוסמים את זרימת האור לתוכנו ומעכבים בעדנו להגשים את ייעודנו.
“פשוט” מלשון מתפשט, הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד שלא ניתן להבחין בין האור לבין הכלי, מאחר שדבר אינו עוצר בעדו מלהתפשט. מדובר כאן בעצם ב”אינסוף” – “הוא ושמו אחד” (“הוא” הכוונה לאור, “שמו” מייצג את הכלי) ואין הבחן בין אור לכלי בשל אחדותם המושלמת. זהו המצב של היקום לפני הצמצום (המפץ הגדול).