שיעור 1 – חלק ב’
פריחת המיסטיקה היהודית בסוף תקופת בית שני
כ- 1,500 שנה לאחר תקופת האבות, בסוף תקופת בית שני ולאחר החורבן, חל עידן של פריחה מחודשת של מיסטיקה יהודית ושל חכמת הקבלה. עדויות לכך אפשר 
למצוא במגילות הגנוזות של ים המלח ורמזים אפשר למצוא גם במשנה ומאוחר יותר אף בתלמוד. זוהי תקופתו של ר’ שמעון בר יוחאי, שבה היהדות היא הרבה יותר מדת או הלכה, זוהי דרך חיים ותפיסת עולם שהופכת להיות מאד פופולארית ברחבי האימפריה הרומאית, גם בקרב לא יהודים רבים שנוהים אחרי היהדות ומוריה. ניתן ללמוד על הפצתם של הרעיונות וההשקפה הרוחנית היהודית מתוך סיפורים רבים בתלמוד, העוסקים במעין קושיות שמובאות בפני חכמי הדור באותו זמן ע”י תושבי אומות העולם שבקרבם הם חיו.
סיום כתיבת הזוהר ול”ג בעומר
עפ”י המסורת, באותה התקופה, המאה ה-2 לספירה, חי בגליל ר’ שמעון בר יוחאי (רשב”י), שהוא מחבר ספר ה”זוהר” – הספר החשוב ביותר בספרות הקבלה. עוצמתו של ספר הזוהר והחוויה שהוא הטביע בזיכרון של עם ישראל באים לידי ביטוי בכל מה שקשור ליום פטירתו של רשב”י, אשר הוא יום הפטירה היחידי ביהדות שנחגג ברוב עם. עפ”י הזוהר, ביום פטירתו אסף רשב”י את חבריו והודיע להם כי הוא מתכוון לעזוב את העולם באותו היום ואין הוא יכול לעשות זאת לפני שיסיים לכתוב את ספר ה”זוהר”. לפיכך, התיישב רשב”י והכתיב לחבריו במשך כל אותו היום את הדברים, כאשר האגדה מספרת כי שבמשך כל אותו הזמן הקיפה את הבית אש אשר לא אפשרה לאף אחד להיכנס מלבד חבריו הקרובים. עפ”י דבריו של ר’ אבא (אשר היה בחדר וכתב את הדברים), רשב”י סיים להכתיב במילה “חיים” ואז נדם קולו. לאחר זמן, כאשר רבי אבא הצליח להרים את עיניו, שכן האור והאש היו חזקים מדי ברגע פטירתו של רשב”י, והסתכל על רבי שמעון, הוא מספר כי פניו צחקו אך הוא כבר לא היה עמם עוד. הלם רב שרה על כל החברים ומוסיף ר’ אבא ומספר על כך שהחלו המונים מתקבצים ממירון ומציפורי לחלוק כבוד אחרון לרשב”י, אלא שאז החלה מריבה ביניהם היכן לקוברו – במירון או בציפורי. עוד נמשכת המריבה, ומספר ר’ אבא כי מיטתו של ר’ שמעון התרוממה ועפה באוויר וכולם אחריה, עד שנכנסה המיטה למערה, אשר פיתחה נחסמה והכניסה אליה נמנעה. באותו רגע יצאה בת קול ואמרה: “פה ינוח ר’ שמעון, מרגיז הארץ, מרעיש ממלכות, יבוא שלום ינוח על משכבו”. ומאז, בכל שנה מדליקים מדורות לזכר האש שהקיפה את הבית בזמן שהזוהר הושלם ביום ל”ג בעומר.
גילוי הזוהר בספרד
המסורת אומרת שהזוהר היה גנוז שנים רבות עד שהתגלה בספרד בשנת 1270 לספירה על ידי רבי משה די-לאון. תוך כמה עשרות שנים הגיע הזוהר כמעט לכל קהילה יהודית בעולם (בארצות אירופה, מרכז אסיה, תימן, הודו, צפון אפריקה וכו’) ונודעה לו השפעה רבה על עולם ההלכה והתפילה, המגיה והמיסטיקה, הפילוסופיה והתיאולוגיה היהודית. יחד עם זאת, נלווה להפצת הזוהר איסור על לימוד קבלה ברבים ולכל אדם מחמת החשש שלא כל אדם יכול להיחשף לידע הזה מבלי שיצא ניזוק מעוצמת הספר, או שיבין את הדברים בדרך לא נכונה.
תור הזהב של צפת ומקובליה
עוברות עוד 300 שנים ואנו מגיעים למאה ה-16, לתור הזהב של צפת, שאז ממציאה עצמה היהדות מחדש בכל התחומים (פילוסופיה, רוחניות, הלכה, מנהגים, תפילות וכו’). התחייה המחודשת התבססה בעיקר על מקובלים ועל חכמת הקבלה. מפורסמים במיוחד רבי יוסף קארו (בעל השולחן ערוך), הרמ”ק (רבי משה אלקבץ), האר”י הקדוש (רבי יצחק לוריא אשכנזי) והרח”ו (רבי חיים ויטל). בנוסף לספרות ההלכה, פירושי התלמוד והתורה מתפרסמים בצפת ספרים העוסקים ביישום לימוד הקבלה בחיי הקהילה והאדם הפרטי. ספרות בנושאים של גלגולי נשמות, מדיטציה, קוסמולוגיה וחקר הבריאה וסודותיה. ספרות זו מודפסת בקצב רב ובעיקר מתפרסמים כתבי האר”י הקדוש באותם נושאים.
סיום ההגבלה על לימוד הקבלה וספר הזוהר
באותן שנים יוצאים גדולי המקובלים בהצהרות לפיהן הגיעה לסופה ההגבלה על לימוד הזוהר לציבור הרחב. אין יותר סכנה בלימוד. נהפוך הוא. יש סכנה גדולה לתורת ישראל ללא לימוד הקבלה שתאבד את הרוחניות שבה ואת הנשמה. התופעה הזו לא נעצרת בצפת והיא ממשיכה להתפשט לכל העולם היהודי ומתפתחת לשני הזרמים החשובים והמפורסמים ביותר של הקבלה בעידן המודרני – חכמת הקבלה הספרדית ותנועת החסידות (של מזרח אירופה).
תורת החסידות של הבעל שם טוב וממשיכי דרכו (חב”ד, ברסלב, ויתר החסידויות של מזרח אירופה) מבוססת בעיקר על כתבי מקובלי צפת של המאה ה- 16 ובעיקר על כתבי האר”י הקדוש. גם חסידי הקבלה הספרדית מבססים את תורתם בעיקר על כתבי האר”י (ידועים במיוחד רבי חיים בן עטר (אורח החיים הקדוש), רבי אברהם אזולאי, הרמח”ל (רבי משה חיים לוצאטו), הרש”ש (רבי שלום שרעבי), הבן איש חי ורבים אחרים). יש גם לציין ששתי התנועות שאבו רבות זו מזו וחסידיהן לומדים עד היום מכתבי המקובלים של שני הזרמים.
הרב אשלג מחולל המהפכה המודרנית בהיסטוריה של הקבלה
בתחילת המאה ה-20 עוברת היהדות הספרדית והחסידית תהליך שבמהלכו נדחקת תורת הקבלה והלימוד של ספר הזוהר לקרן זווית עד שמתעורר החשש שלימוד זה יאבד מן העולם. בעיצומו של תהליך זה, שבו היהדות הדתית פונה לכיוון ההלכתי היבש, חלף החוויה המיסטית של התפילה וקיום המצוות, מגיע ארצה, לירושלים, בשנת 1922 אחד מגדולי המקובלים – הרב אשלג – אשר מחולל מהפיכה שגליה ממשיכים ומתעצמים עד היום הזה.
הרב אשלג מתחיל לכתוב בפעם הראשונה איך ללמד קבלה את ההמונים, וכך הוא מציין בראשית דבריו: “מצאתי לעצמי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה מעת חורבן הבית ואילך עד דורנו זה שהכביד עלינו במידה חמורה מאוד ומעוררת פחד גדול מאוד שחס וחלילה לא תשכח מישראל”.
במקביל, מגיע באותה תקופה אדם נוסף ארצה, גרשון שלום, אשר פותח את המחלקה ללימוד קבלה באוניברסיטה העברית וגם הוא כותב שנראה לו שחכמת הקבלה היא שפה נשכחת שמי יודע אם יש לה תקומה. גרשום שלום מייסד את המחקר האקדמי המודרני של הקבלה.
מפעל חייו ההיסטורי של הרב אשלג כולל תרגום הזוהר לעברית, הכולל פירוש מקיף ונרחב שמאפשר לנו לראות את הסדר המופלא והעקביות שבשיטת הזוהר להסביר את החוקים של היקום וההשתקפות שלהם בתורה ובכל הספרות שנובעת ממנה (תלמוד, מדרשים וספרות ההלכה). הרב אשלג כותב פירוש מסודר על כתבי האר”י החשובים ומסנתז מהם לימוד קבלה שיש בו הכול – פיסיקה מודרנית וקוונטית, רפואה מודרנית, פסיכולוגיה ועוד.
הרב אשלג נפטר ביום הכיפורים שנת תשט”ו (1954), אך דרכו לא נשכחה. ממשיכי דרכו הוציאו כתבים נוספים מהם אנו למדים קבלה עד היום. ניתן לייחס חלק ניכר מתנועת ההמונים של לימוד הקבלה בעולם כולו, תופעה שאין לה אח ורע מאז ימיו של הרשב”י, למורשתו האוניברסאלית של הרב אשלג שהביאה את הלימוד הנשגב של הקבלה לחייו של הפשוט בבני האדם והוכיחה שכל אחד מאיתנו יכול לצאת נשכר מלימוד תורת הקבלה.
אפשר למצות את משנתו של הרב אשלג בכמה עקרונות בסיסיים:
א. היקום הוא עולם מסודר ללא רבב וידיעת החוקים המניעים אותו היא אפשרית לכל אדם.
ב. לימוד חכמת הקבלה יכול להביא כל אדם להגשמת המטרה שלשמה הוא נברא – חיים של אושר, הנאה, התעלות וסיפוק.
ג. כדי להשיג חיים של אושר ושלמות ללא כאב וסבל יש להתחבר לאור של הבריאה. חיבור זה ניתן להשגה רק כאשר נלמד לאהוב את זולתנו אהבת חינם, שאינה תלויה בדבר. לפיכך, הערך העליון בחייו של כל אדם, שהוא גם הכלי המעשי ביותר להשגת מטרותיו, הוא אהבת הזולת ונתינת כבוד אנושי לכל אדם. כלומר, אהבת הזולת אינה ערך מוסרי, חברתי, דתי או הגיוני, אלא כלי ואמצעי שהוא אנוכי ביותר והמעשי ביותר.
ד. התרגול של אהבת הזולת לפי שיטה זו יביא את האדם ואת החברה האנושית כולה לעידן בו יסתיימו הייסורים והסבל.
ניתן לראות כאן ביטוי מוחשי למסר המהפכני של אברהם אבינו, אותו מסר שהשפיע על תולדות האנושות יותר מכל מסר אחר, המסר שמעלה על נס את העובדה שכל אדם נברא בצלם ולכן זכותו לכבוד אנושי ולאושר. מסר אשר ר’ עקיבא היטיב לבטא במשפט אחד – “ואהבת לרעך כמוך”.
להאזנה להרצאה ניתן להיכנס לאתר יוטיוב או לאוניברסיטה של חיים קבלה