האור, על פי חכמת הקבלה הוא הכוח המחיה את הבריאה, הוא ממלא כל חלק במציאות, מניע אותו ומאפשר את קיומו. אנחנו מתחברים אל האור כאשר אנחנו חווים כל דבר חיובי. האור הוא תחושה אינסופית של שלווה, סיפוק והנאה, אמונה ושביעות הרצון, נתינה, אהבה ושמחה. כל אלה מהווים ביטוי לתכונתו של האור.

כאשר נברא העולם, על-ידי המאמר “יהי אור”, היה זה האור הרוחני שנגנז (השמש, הירח והכוכבים נבראו רק ביום הרביעי), וכמאמר האגדה “ראהו שאינו כדאי להשתמש בו לרשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא” (רש”י על בראשית א’, 4). אור הבריאה הגנוז הוא מֵעֶבֶר לאשליית חמשת החושים, ואולם ניתן להתחבר אליו כאשר אנו נוהגים בדרך של אהבת חינם, עזרה לזולת, כבוד אנושי לכל אדם, הפעלת התנגדות לדחף מיידי (צמצום יזום בורא אור חוזר ומאפשר לנו לקבל את האור הישר) וכו’. אורח חיים רוחני מאפשר לאור הגנוז למלא את חיי היום-יום וגם את המעשים הגשמיים לכאורה, כמו שנאמר “הכל תלוי בכוונה”.

זהו האור שנוצר לאחר שהחזרנו את האור הישר. האור שרצינו לקבל ולמרות זאת דחינו אותו. חוקי הצמצום אומרים שרק כאשר אנו דוחים את ‘האור הישר’ ובוראים אור חדש – קרי, אור חוזר – אנו יכולים באמת לזכות במילוי וסיפוק בני-קיימא. האור החוזר שב אלינו דרך מערכת הספירות, נשאר בתוכנו והופך להיות האור הפנימי שלנו.

אור דחכמה, אור שמגיע מ”למעלה למטה”. האור הצרוף והנקי שמגיע ישר ממקורו. מה שמושך את האור הישר הוא הרצון המיידי שלנו. עצם המחשבה “אני רוצה” מושכת אור ישר. הבעיה היא שהאור הישר אינו עובר דרך מערכת הספירות שמרכיבה את עץ החיים, ומשמשת כמערכת של שַנאִים המנתבים ומזרימים אלינו את האור בצורה מאוזנת. האור הישר אינו יכול, אפוא, להישאר בתוך הכלי והוא שורף ומכלה אותו עם הגיעו אליו, וזאת משום שהכלי אינו מסוגל להכיל אור ישר.

ניתן להשוות את האור הישר לכוח המגיע מתחנת כוח חשמלי. אם נחבר מכשיר חשמל ביתי ישירות לתחנת הכוח ללא שנאים הרי שהחשמל, כמו האור הישר, אשר יזרום במקרה זה, יגרום לפיצוץ.

זהו האור המיועד להתלבש בכלי (הפוטנציאל שלנו) מששת ימי בראשית, אלא שהוא מתעכב בגלל המחסומים שמציב הכלי, ושמונעים מהאור כניסה אליו. מאחר שהאור עדיין לא התלבש בכלי, מרגיש הכלי רק הארה דקה שלו, הגורמת לו להיות מודע לריחוקו מהאור ולהשתוקק אליו. האור המקיף הוא הארה רחוקה. מעבר לכך, האור המקיף הוא גם הארה בטוחה, בחינת זה שהיא עתידה להתלבש בכלי. האור “מקיף” את הכלי מסביב, ואינו מותיר לו אפשרות להימלט ממנו. בדרך זו יביא האור המקיף את הכלי לידי מצבים שיגרמו לו להיות ראוי לקבל את האור בשלמות. כשהאור המקיף רוצה להיכנס אנו עשויים להרגיש זאת כלחץ, אי-שקט, או התפרקות של דברים שנראו לנו עד כה יציבים, מה שמאלץ אותנו לצאת מתחום הנוחות שלנו על-מנת להשיג יציבות מחודשת ואיזון. המאמץ להשגת האיזון והיציבות מחדש, או המרדף אחר החוסר המציק (אור מקיף), מביאים אותנו למצבים של השתנות בהם נהפוך את האור המקיף לאור פנימי.

זהו האור המולבש בכלי, המכיל וממלא אותו. האור הפנימי הוא תוצאה של כמות האור שהחזיר הכלי ודחה למרות רצונו לקבל את האור.

“פשוט” מלשון מתפשט, הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד שלא ניתן להבחין בין האור לבין הכלי, מאחר שדבר אינו עוצר בעדו מלהתפשט. מדובר כאן בעצם ב”אינסוף” – “הוא ושמו אחד” (“הוא” הכוונה לאור, “שמו” מייצג את הכלי) ואין הבחן בין אור לכלי בשל אחדותם המושלמת. זהו המצב של היקום לפני הצמצום (המפץ הגדול).

המרחק (שינוי צורה) בין שני קצוות שבדרגה רוחנית, בין הבחינה הזכה ביותר לבין הבחינה העבה ביותר שבאותה המדרגה.